מעלתה של ארץ ישראל

"ותרגנו באוהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (פרק א פס' כז) ופירש רש"י שארץ מצרים שדה שלחים היא שהשקייתה בידי אדם, ואילו ארץ ישראל שדה בעל היא שהשקייתה בידי שמים. והתאוננו בני ישראל, שהקב"ה הוציאם ממצרים ששם השדות משובחים יותר, לתת להם את ארץ ישראל שפחותה היא, שהשקייתה בידי שמים. ויש להקשות דלהלן (יא י-יא) אמר משה רבנו "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים". ופירש"י שבארץ מצרים צריך האדם לעמול בהשקייתה, ואילו בארץ ישראל אף כאשר האדם ישן על מיטתו הקב"ה משקה את שדהו, ויש להבין איזה שדה עדיפה, מצרים המושקת בידי אדם או ארץ ישראל המושקת בידי שמים.

ולהבין עניין זה יש להקדים ולבאר את תלונת בני ישראל על המן "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא ו). ויש לתמוה היאך יכלו להתלונן על המן ולהכחיש את המציאות, והלא הכתוב מעיד "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח וגו' והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא ז-ח) ובחז"ל (שמו"ר כה) שהיו טועמים בו כל טעמים שבעולם.

אלא, שמצינו סתירה לכאורה בדברי חז"ל. על הכתוב (דברים כח סו) "והיו חייך תלואים לך מנגד וגו' ולא תאמין בחייך" ביארו חז"ל (מנחות קג ב) "זה הסומך על הפלטר [האופה]" פירוש, אדם שאין לו פת אלא לצורך אותו היום חייו אינם חיים שחושש הוא שמא לא ימצא פת למחרת. ומאידך אמרו חז"ל (סוטה מח ב) "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה", ויש להבין, האם מי שאין בידו פת למחר הרי הוא בגדר "לא תאמין בחייך" שחייו אינם חיים, או אדרבא זוהי מעלה המראה על גודל האמונה.

והביאור בזה, שהאדם מורכב משני כוחות מרכזיים, גוף ונפש – חומר ונשמה, הגוף החומרי מתנגד לכל תלות בזולת, ובכללה תלות בקב"ה שיספק את צרכיו, ומאידך, הנשמה הרוחנית משתוקקת לתלות בבורא ולדבקות בו "כגמל עלי אמו" (תהילים קלא ב). וכך המן, מצד עצמותו היו בו מעלות רבות "וטעמו כלשד השמן", אך לא ירד אלא לאותו יום בלבד לכל אחד ואחד (יומא עד ב), ונאסר להשאיר ממנו למחר, ומי שבכל זאת השאיר, היה המן נרקב ומתולע. ומצב זה, מצד החלק החומרי שבאדם היה בגדר "ולא תאמין בחייך" אך מצד הנשמה הרוחנית, אדרבא היה זה מצב של תלות מוחלטת בבורא שהביאה לידי דביקות בה', שזו מטרת האדם. ובני ישראל במקום לשמוח במציאות התלות והכניעה לבורא התלוננו על המן – "בלתי אל המן עינינו" שכל הזמן הם עומדים ותלויים במן בירידתו כל יום ויום.

ובכך יש ליישב את הקושיא בה פתחנו, שבני ישראל שיבחו את ארץ מצרים שמושקת על ידי אדם, ואילו משה רבנו שיבח את ארץ ישראל המושקת על ידי גשמים. לפי שבכל ארץ ישנה מעלה וחיסרון. ארץ ישראל מעלתה שלא צריכה שהאדם יעמול בהשקייתה אלא מושקת היא בידי שמים, אך מאידך לעולם צריכה היא רחמי שמים על מנת שירדו גשמים, שהרי מפתח של גשמים לא נמסר בידי שליח (תענית ב א). ואילו ארץ מצרים חסרונה היא שמצריכה עמל בהשקייתה, ומאידך השקייתה מובטחת שלעולם יש מים בנילוס.

ועתה מתיישבת הסתירה באר היטב. בני ישראל שהתאוננו על המן שיש בו תלות בבורא והעדיפו שמזונם יהיה מובטח, אף העדיפו את ארץ מצרים שעל אף שמצריכה היא עמל בהשקייתה, מכל מקום אין הם תלויים ועומדים בחסדי הבורא, אולם משה רבנו שיודע שמטרת הבריאה היא הדביקות בבורא יתברך – וכאשר בוטחים בקב"ה אזי מובטח שירדו גשמים – אמר שארץ ישראל בה אין האדם צריך לטרוח בהשקייתה עדיפה היא מארץ מצרים המצריכה עמל וטורח.