לא על עצים ואבנים נבכה

מסופר על רבי ישראל אבוחצרא, הלא הוא הבאבא-סאלי, שישב בביתו באחד הימים ולמד תורה, ופתאום קם וזז ממקומו ועבר למקום אחר. לאחר דקות קצרות עבר למקום שלישי וכך בכל כמה דקות. שאלו אותו מכריו – מדוע אינך יושב רק במקום אחד והרב השיב כי ישנה רוח טומאה המסתובבת בקומה למעלה. עלו ובדקו וגילו שישנה עובדת זרה לקשישה המתגוררת מלמעלה – שהדליקה קטורת בכל מיני מקומות בבית, ובכל מקום שהדליקה, הבאבא-סאלי זז ממקומו למקום אחר כי חש בטומאה.

סיפורים דומים נשמעים על גדולי ישראל רבים. אנו, האנשים הפשוטים לא מצליחים להבחין בין טומאה לטהרה. איננו בעלי חושים חדים ונקיים כמו גדולי ישראל בעבר, בהווה ובעתיד. הם, האוחזים בנפשם בתורה כל העת, ומחוברים אל הקב"ה בנימי נפשם – מסוגלים לכך.

איננו יכולים גם להרגיש חוויה רוחנית. כלומר, אנחנו מרגישים כזו, אבל מדובר על הרמה הנמוכה ביותר שלה. בעבר אבותינו יכלו לחוש בידם בחוויה הרוחנית הזו. כך, למשל, 300 שנה נכנסו כהנים גדולים מושחתים אל קודש קודשי הקודשים ביום הכיפור ולא יצאו ממנו. והרי לא ידעו שייכנסו ולא יצאו כי את כהונתם קנו בכסף? הרי ברור וידוע אפילו לנו, הקטנים שבקטנים, שכהן גדול שנכנס ביום הכיפורים אל קודש קודשי הקודשים – אפילו הרהור בדבר חול יכול להוביל למותו., אז הם לא ידעו זאת? אלא ששמעתי פעם הסבר מדהים ביופיו ואמיתי בפשטותו – ידעו הם גם ידעו שלא יחזרו. וסביר להניח שנפרדו מכל המשפחה טרם נכנסו אל הקודש פנימה. אלא שהעדיפו להיות ולו רגע בקודש קודשי הקודשים – המקום המקודש ביותר עלי אדמות, בו אין המציאות שולטת, בו הרוחניות היא הדבר היחיד הקיים – להיות בו לרגע – ולמות. ולא רק הם אלא גם בניהם ובני בניהם במשך 300 שנים!

לא על אבנים ועל עצים אנו נבכה היום בערב אם ח"ו נתבשר שהמשיח טרם הגיע. כי עצים ואבנים יש לקב"ה הרבה בעולמנו, ואולי אף במידה שלא הייתה כמוה כנראה מעולם – ראו כמה בתי מדרשות, בתי כנסת, כוללים, ישיבות, חיידרים, תלמודי תורה – כנראה שמעולם, לכאורה, לא היה מצבו הרוחני של עם ישראל טוב כל-כך. אך פעם אמר לי אחד הרבנים שדווקא זה מוכיח הפוך – כמה נמוכים אנחנו. אם כיום ישיבה גדולה אחת של 500 בחורים יכולה לסיים ש"ס, עד לא מזמן – בחור אחד, לפני בר מצווה יכול היה ביכולותיו לסיים את הש"ס. ולא רחוקה היא מכם – הרב וייסמנדל סיים ללמוד את הש"ס עוד לפני הבר-מצווה. החזו"א, החפץ חיים, רבי מאיר מלובלין ועוד רבים אחרים. אבל לא רק הם, אלא כל הדור ההוא, גם הפשוטים שבהם, היה הרבה יותר גבוה מדורנו מבחינה רוחנית.

ועל כך עלינו לבכות – על כך שאולי מספרית אנחנו הרבה יותר מבעבר, אבל מבחינת האיכות – אבוי לנו! ואין זה אומר שהבחורים של היום אינם איכותיים. הם יושבים ושוקדים בתורה בוקר ולילה, ואין אף אחד שהוא קבלן דפים של הקב"ה. אך עדיין – רמתנו הרבה יותר נמוכה מהדורות הקודמים.

בתקופת בית המקדש כהנים, אפילו הפשוטים, יכלו להבחין בין טומאה לטהרה. אנשים בחיי היומיום הבחינו בין טומאה לטהרה, מה שאצלנו שמור רק לצדיקי הדור.

על זה עלינו לבכות. עלינו לבכות על כמה אנחנו רחוקים, על כמה הדור שלנו רחוק כל-כך. אנחנו צריכים לבכות לא על העצים והאבנים שאינם לנו כיום, אלא על מהותו של בית המקדש שחסר – מהות שתַראה את אמת הקב"ה בעולמו, אמת שתִרַאה בעיניים בהירות, בלי הסתה תקשורתית ובלי ציניות ולעג. אמת שתחזיר את כבוד בחורי הישיבות למקומו, ולא תמשיך המציאות של השפלתם ובזיונם של שומרי התורה. אמת שתוכיח שלא צה"ל מנצח ולא כוחי ועוצם ידי, אלא ההגנה הרוחנית שמעניקים לומדי התורה לצה"ל – הוא מוביל אותו להצלחה בקרב.

עלינו לבכות על אחינו הטועים והתועים בדרך הלא נכונה. חלקם כיוון שמנעו מהם את ההבנה, הידע והמידע, מנעו מהם את ההתקרבות אל היהדות וכל התקרבות כזו צרחו כמו להקת תרנגולים שחוטים – הדרה! הדתה! וכו' וכו', עד שגם אותם אנשים שהודרו מן היהדות הכנה והאמיתית – זועקים גם הם הדתה ושלל ססמאות נבובות וחסרות תוכן ממשי, אבל אם יגידו אותן הרבה – יהפכו לכאורה למציאות.

עלינו לבכות על היהודים התועים שיישבו מחר בביתם ואפילו לא יודעים שמחר צום תשעה באב. ואם יודעים – למרות זאת אינם צמים כי לא מבינים מה הקשר שלהם לכך. שאינם מבינים שכל השפע, הטוב, ההצלחה, האושר, העושר, הצמיחה – הכול נחסם כי אין בית מקדש.

ועלינו לבכות גם עלינו שאנחנו נמצאים בדור כזה שגם התנאים לא רצו להיות בו – דור של ביאת גואל. דור בו התורה נרמסת, תלמידי החכמים מבוזים. דור שבו אפילו חלקים בתוך המגזר שלנו – החרדי והדתי – תועים וחושבים שהשפע בא מתלוש המשכורת ולא מהקב"ה, שבעלי המפעל הם מביאים את הפרנסה ולא אלוקים, שבעלי הממון הופכים להיות אלוהים במקום אלוקים. שאם הם יעבדו עוד שעות, במקום ללמוד תורה, כי חייבים לפרנס – אזי יהיה להם יותר כסף.

על זה אנחנו צריכים לבכות. וגם לבכות על שאין לנו מקום להקריב בו קרבנות ולהתקרב אל השם, לבקש סליחה כי חטאנו ולראות עין בעין את אהבת השם אלינו. לבכות שאיננו זכאים לראות את הכהן הגדול בתפארתו נכנס אל הקודש פנימה, שאיננו זכאים עדיין לבניית בית המקדש.