לכוון את הפתחים

אדם לא יכול להעיד על עצמו. כדי שעדות תהיה ראויה שיסמכו עליה, היא מוכרחת להיאמר על ידי מישהו זר. תורת ישראל אף פוסלת עדות הנאמרת על ידי קרוב משפחה, והיא קובעת שרק זר יכול לתת עדות קבילה.

בפרשת "בלק" מובאים שבחם ומעלתם של ישראל, שנאמרו מפיו של אדם זר, ולא סתם זר, אלא שונא ישראל – בלעם. בלעם ניסה לקלל את עם ישראל, אולם הקדוש ברוך הוא גרם לכך שיצאו מפיו ברכות ודברי שבח – "וְלֹא אָבָה השם אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ השם אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ השם אֱלֹהֶיךָ (דברים כג, ו).

המהר"ל מפראג אומר (נצח ישראל נז), שדווקא בגלל שלבלעם אין שום קשר וחיבור עם ישראל, יש ל"עדות האופי" שלו משקל רב, עד כדי כך שחלק מאמירותיו נקבעו בתפילת שחרית. התלמוד אף כותב, שחכמים רצו שפרשת בלק ובלעם תיאמר כחלק מקריאת שמע (ברכות יא ע"ב).

אחד השבחים שהשמיע בלעם הוא: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), ופסוק זה נאמר מידי בוקר בתפילת שחרית. בלעם ראה משהו טוב באוהלי ישראל ובאופן המגורים שלהם, ועלינו לברר מהו הדבר המיוחד שהוא ראה?

התשובה כתובה בתורה: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (במדבר כד, ב). מבאר רש"י בשם המדרש והתלמוד: "שוכן לשבטיו – ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו". כשראה זאת בלעם, ברך ואמר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". "מה טבו אוהליך – על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה" (רש"י בשם התלמוד מסכת בבא בתרא, ס ע"א). כל אוהל ואוהל היה מונח בזווית שונה, באופן שפתחי האוהל וחלונותיו לא היו מכוונים אחד כנגד השני, כך שלכל משפחה הייתה פרטיות מוחלטת בתוך האוהל שלה.

אגב, ההלכה היהודית קובעת: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. היה קטן לא יעשנו גדול, אחד לא יעשנו שנים". התלמוד (בבא בתרא ס ע"א) כותב, שמקור הלכה זו הוא מדבריו של בלעם.

התורה דורשת מהאדם להתגבר על תכונת הסקרנות הטבועה בו. פעמים, יצר הסקרנות יוצא מפרופורציה ונוצר דחף שלילי להסתכל לתוך הבית של השני, לחדור לפרטיותו ולראות מה קורה אצלו.

כשבלעם ראה שאין פתחיהן של ישראל מכוונים זה כנגד זה הוא הבין, שכל אחד חי את חייו באושר ובסיפוק מבלי שיעניין אותו מה קורה אצל חברו. כל משפחה טוב לה עם מה שחנן אותה הבורא, ואורח חייה של המשפחה השכנה לא משנה כהוא זה את אושרה ושמחתה של השניה.

כשבלעם ראה אצל בני ישראל את המעלה המיוחדת הזאת, אמר: "ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה" (תלמוד, שם).

נראה ארבעה פירושים אקטואליים נוספים, הלקוחים מרבותינו האחרונים, בעלי המוסר והחסידות.

א. רבי דב ממזריטש (מגיד דבריו ליעקב, לקוטי אמרים רלא) מבאר, שכוונת המילים 'אין פתחיהן' היא "אין פיהן". הפה של האדם נקרא 'פתח' וכפי שכותב הנביא: "שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה). בלעם ראה שה"פתחים" של ישראל לא היו מכוונים זה כנגד זה כאשר הם עסקו בלימוד והבנת התורה, וגם כאשר דעותיהם היו שונות איש מרעהו, מטרתם לא הייתה להיות אחד נגד השני ולהוכיח מדוע השני לא צודק, אלא להגיע לחקר האמת.

כשראה בלעם שאין "פתחיהן" מכוונים זה כנגד זה ואין כוונתם להיות אחד נגד השני, אמר: ראויים הם שתשרה עליהם שכינה.

ב. ישנו הסבר נוסף.

כל אדם הוא עולם שלם בפני עצמו, יחיד ומיוחד. כל אחד חווה את המציאות באופן שונה מאשר איך שחברו חווה אותה, ולכל אחד רגשות והרגשים המיוחדים רק לו. התלמוד כותב, שאחד הדברים המכוסים מליבו של אדם זה "ואין אדם יודע מה בלבו של חברו" (פסחים נד ע"ב). גם אם חברו יספר לו מה הוא מרגיש, הוא לא יהיה מסוגל להעביר ולבטא את מכלול התחושות הדקות והמסועפות שעוברות בליבו. כל אחד מבין את עובדות החיים לפי ניסיונו הפרטי בעבר, לפי טבעו ורמת המשכל שלו, כך שבלתי אפשרי ששני אנשים יחוו את אותה החוויה.

כשם שזאת המציאות ביחס לענייני העולם הזה, כך הוא גם ביחס לענייני העבודה הרוחנית של האדם. "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" (רמח"ל, מסילת ישרים א). כן, בעולמו האישי שלו. לכל אחד יש עבודה רוחנית המיוחדת לו, עליה מתפללים אנו מידי בוקר: "ותן חלקנו בתורתך" – שנזכה לחלק המיוחד שיש לכל אחד ואחד מאתנו בתורה, המותאם באופן מושלם לנבכי אישיותו.

בלעם ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה. "פתחיהן" הכוונה ל"פתחים" דרכם אדם "יוצא ונכנס" אל העולם, רואה וחווה אותו. בלעם ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה וכל אחד עובד את בוראו בדרך הנכונה, המתאימה והמיועדת עבורו. אני לא מנסה להיות אתה ואתה לא מנסה להיות אני. כל אחד מכיר את דרכו הסלולה בעבודת השם (ספר "ליקוטי הלכות", הלכות נזקי שכנים).  

דוד המלך אומר: "כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל השם וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים" (תהלים קלה). רבותינו בעלי המוסר מדגישים את ה"אני ידעתי". ה"אני" העמוק של דוד ידע שהשם גדול מכל אלוהים, בידיעה אישית ופרטית שאיננה ניתנת להסבר. דוד מודה להשם על הכל לפי ההשגה האישית שלו. משל לאדם האומר לחברו – להסביר לך איני יכול, אבל אני ידעתי.

כשבלעם ראה את היופי הזה הוא אמר: ראויים הם שתשרה עליהם שכינה.

ג. רבי ברוך ממז'יבוז' מביא הסבר נוסף לעניין הפתחים.

אלוקים פונה אל עם ישראל ואומר: "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה). פתחו לי פתח. כמה לפתוח? כותבים חכמים: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (מדרש שיר השירים). אלוקים מבקש שנפתח לו פתח כחודו של מחט, והוא כבר יפתח וירחיב את הפתח לגודל עצום. מהאדם נדרש לעשות השתדלות, ולו אפילו קטנה, והקדוש ברוך הוא משפיע כנגד שפע אדיר, חסר פרופורציות ביחס למאמץ של האדם.

"אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה" הכוונה, שהפתח שבורא עולם פותח לאדם, הוא חסר פרופורציה לפתח שנדרש מהאדם לפתוח, דבר המבטא את אהבת הבורא לעמו. אומר בלעם, כשיש כזו אהבה בין הבורא לעם ישראל, אין לי שום אפשרות לקלל וללא כל ספק ראויים הם לברכה.

ד. ה'בעל שם טוב' מביא הסבר נוסף לפסוק זה.

נשים לב לשינויי הלשון המופיעים בפסוק זה – "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אהל – משכן, יעקב – ישראל. "אהליך יעקב", "משכנותיך ישראל". מה פשר השינוי?

אהל הוא בדרך כלל מבנה זמני, ואילו משכן הוא קבוע. גם השם "יעקב" התברר כזמני, והשם "ישראל" קיבל קביעות – "לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (ברכות יג, א), כך שהמילה "אהליך" מתאימה ליעקב, והמילה "משכנותיך" מתאימה לישראל.

יש שני סוגי מאמינים. יש יהודי שהאמונה מבחינתו היא כמו אהל – ארעית וזמנית. הוא "מְשַׁכֵּן" את אלוקים באהל זמני ורעוע, מידי פעם, בעיקר כשהוא במצבי לחץ ומצוקה. לעומתו, יש אדם ש"מְשַׁכֵּן" את השם במשכן קבוע עמוק בליבו, בתוך ביתו – בלכתו בדרך, בשכבו ובקומו.

יהודי שמשכן את השם במבנה ארעי, הוא בבחינת "יעקב", מלשון עקב. האמונה שלו נמוכה ורדודה – "אהליך יעקב". לעומתו, אדם שהאמונה בחייו היא קבועה, הוא בבחינת "ישראל", מלשון שררה – "משכנותך ישראל".

בלעם רואה את הרבגוניות שבעם ישראל. הוא רואה שכולם מחוברים להשם, מי יותר ומי פחות, מי יעקב ומי ישראל, מי באהל ומי במשכן, אבל בסופו של דבר הקדוש ברוך הוא נמצא בלבבות של כולם, והוא אומר לעצמו – ראויים הם שתשרה עליהם ברכה.

ספר חידושי הרי"ם (בפרשת תולדות) שואל את השאלה המפורסמת, מדוע רבקה אמנו לא העמידה את בעלה – יצחק אבינו, על טעותו בכל מה שקשור לאהבתו לעשיו. מדוע היא לא גילתה ליצחק את כל האמת על עשיו, וכך היינו נמנעים מכל סיפור "לקיחת" הברכות?

התשובה, רבקה רצתה שהברכה תחול לנצח נצחים גם על אנשים שבחיצוניותם הם נראים כעשיו, אולם בתוך תוכם הם יעקב אבינו. רבקה דאגה לבניה העתידים לבוא לאורך כל הדורות, והיא רצתה שהברכה תחול על כל צאצאי יעקב, גם על מי שנראה כלפי חוץ כעשיו. רבקה יודעת, שלאורך כל הדורות, האמונה תהיה מושרשת עמוק בליבם של בני יעקב, וגם אם כלפי חוץ הם ייראו כעשיו, בתוך תוכם תבער אשו של יעקב.

זה מה שראה בלעם. הוא ראה את האמונה היוקדת של העם היהודי. הוא ראה שיעקב יהפוך לישראל והאוהל יהפוך למשכן קבע, כך שאין אפשרות לקללם וללא כל ספק ראויים הם שתשרה עליהם שכינה.