טענתו של קורח

"ויקח קורח וגו'" (פרק טז פס' א) בעניין מחלוקת קורח ועדתו רבו התמיהות רבו התמיהות. ראשית, אף שקנאתו של קורח בנשיאותו של אליצפן הביאתו לחלוק על משה רבנו. מכל מקום, יש להבין באיזו טוענה משך אחריו את העם למרוד במשה רבנו, שהוציאם ממצרים, קרע להם את הים והנחילם את התורה. עוד צריך ביאור, שטען קורח "כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (שם ג) ופירש"י "לא אתם לבדכם שמעתם בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך". והדבר מתמיה, שהרי כתב הרמב"ם (יסודי התורה ח א) שכל מטרת מתן תורה לא הייתה אלא לאמת את נבואתו של משה רבנו כדברי הכתוב "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). והיאך השתמש קורח בעדות על אמיתות נבואת משה, כדי להוכיח כנגדו.

כאשר שלח משה לקרוא לדתן ואבירם אמרו לו "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (טז יג) ופירש"י שאמרו "גזרת עלינו להמיתנו במדבר, שאמרת לנו במדבר הזה יפלו פגרכם". ויש להבין טענתם, שהרי לאחר חטא העגל נגזרה כליה לאלתר על עם ישראל, ומשה רבנו הפיל תחנוניו לפני ה' עד שנתרצה להקל בעונשם ולהמיתם במשך מ' שנה, והיאך שייך להאשים את משה רבנו במיתתם במדבר, והלא כל שקר שאין תחילתו אמת אינו מתקבל (רש"י יג כז).

וליישב הדברים נקדים הערה נוספת. כאמור, חלק קורח על משה כיון שנתקנא בנשיאותו של אליצפן. ויש להבין מדוע לא חלק מיד עם התמנותו של אליצפן לראש שבט הקהתי בראש חודש אייר, אלא המתין לחטא המרגלים שהתרחש כמה חודשים לאחר מכן – בט' באב. ומשמע שבחטא המרגלים מצא קורח אמתלה לחלוק על משה רבנו.

והנה, בחטא המרגלים תמהו המפרשים, שהרי משה נמלך בשכינה האם לשלוח מרגלים, וענהו הקב"ה "שלח לך. לדעתך, אני איני מצוה לך". ומשה הרגיש בכוונתם האמיתית של המרגלים שהרי התפלל על יהושע עוד טרם צאתו "י-ה יושיעך מעצת המרגלים" (רש"י יג טז), והתמיהה נגלית, שאם חשש משה שייכשלו מדוע שלחם.

והנראה בזה, שבפרשת בהעלותך בחטא המתאוננים, ידע משה רבנו שהקב"ה מתכוון לתת להם בשר לזמן מה ואחר כך לכלותם, והקשה משה (רש"י יא כב) "וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך" והשיבו הקב"ה "אם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת", כלומר, גילה הקב"ה למשה, שעדיף בעיניו לכלות את ישראל חלילה, ומלבד שלא יהיה חילול ה' אפילו שעה אחת, לפי שחילול ה' סותר את כל מהות הבריאה שמטרתה להרבות כבוד שמים.

ועל פי זה יש לומר שעל אף שחשש משה שייכשלו המרגלים, ידע שאין זה רצון ה' למנוע את שליחותם, שהרי, אם יסרב לשלחם, יבואו לומר שאין הקב"ה יכול להכניסם לארץ, ויווצר מכך חילול ה', ולמד משה רבנו מפרשת המתאוננים שאין דבר העומד בפני חילול אפי' במקום סכנה לעם ישראל ועל כן שלחם. ומכל מקום אף שזהו רצון ה' לא ציוה על כך במפורש לפי ש"מפי עליון לא תצא הרעות".

ועתה נפתח פתח להבין את טענתו של קורח. שלא טען שאין נבואת משה רבנו אמת ח"ו, שהרי רגליו עמדו למרגלות הר סיני, וראה יחד עם כל העם את אמיתות נבואתו של משה. אלא טען כנגד שיקול הדעת של משה וטען שכיון שכל העדה קדושים הם, היה לו להיוועץ עמם קודם שקיבל החלטה זו לשלוח את המרגלים – "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" להכריע לבדו בדבר שלא נצטווה בו. והוכיח קורח שאף לעדה יש כח ושיקול דעת משני הדיברות הראשונות, שמתחילה היו צריכים להינתן על ידי משה רבנו, ורק אחר בקשת העם אמרם הקב"ה בעצמו, הרי שאף העדה קדושים ומשיגים בדעת תורה.

ובכך מתבאר מה טענו קורח ועדתו כנגד אהרון. שהרי גזירת הכיליון במדבר נגזרה עוד בחטא העגל וכדברי רש"י (שמות יד לג) "שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה, אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם", ואף בחטא העגל על פי גדרי ההלכה אסור היה לאהרן להכשילם שהרי עבודה זרה היא מג' עבירות שיהרג ואל יעבור, אלא שהפעיל אהרן שיקול דעת עצמי (יעויין סנהדרין ז א) ועשה עבירה לשמה כדי להציל את העם. וטענו כנגדו קורח ועדתו כיצד עשה זאת מבלי להיוועץ בעם ה'. וזהו שטענו דתן ואבירם "כי העליתנו וגו' למות במדבר" שמשה ואהרן גרמו בהחלטתם העצמית לגלגל עליהם את מיתתם במדבר מבלי להיוועץ עם אחרים קודם – "כי תשתרר עלינו גם תשתרר".

אולם בזאת טעו קורח ועדתו, שגדולי הדור מלבד כוחם להכריע בתורה, הם היחידים שיכולים להכריע אף במה שלא מפורש בה, לפי שזוכים מכח תורתם לדעת תורה צרופה בכל הכרעותיהם ודרכיהם. ולפיכך אף הכרעת משה רבנו במה שלא נצטווה בו במפורש – אף היא הכרעת דעת תורה ורצון ה'.