נשא | לנופף לרב חובל

ישנו סיפור על קהל אנשים שנאסף על גבעה ליד הים כדי לצפות באנייה חולפת. בתוך הקהל עמד ילד קטן שהחזיק בידו דגל ונופף בו בעוז. אחד האנשים שאל את הילד מדוע הנך מנופף בדגל? ענה לו הילד – "אני מנופף כדי שרב החובל יראה אותי וינופף אליי בחזרה". החזיר לו האיש – "הרי האנייה רחוקה, מדוע אתה חושב שרב החובל יראה אותך?", "כי רב החובל הוא אבא שלי", ענה הילד, "הוא יחפש אותי בקהל".

יותר משבעה מיליארד אנשים חיים על פני האדמה. למרות שכולנו יודעים זאת, אף אחד לא רוצה להרגיש "בורג קטן במערכת", יצור חסר משמעות ואחד מיני מיליארדים, אלא להיפך – הרצון הוא להרגיש מיוחד, ייחודי ובעל משמעות.

בפרשת "נשא" מובאת ברכת הכהנים המפורסמת: "יְבָרֶכְךָ השם וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד-כו).

ברכה זו מוכרת כמעט לכל יהודי. אמרו אותה הכהנים בבית המקדש, בארץ ישראל אומרים אותה הכהנים בכל יום (בחוץ לארץ רק בחגים), הורים מברכים בה את ילדיהם בלילות שבת, כלות וחתנים רבים אומרים אותה בחופתם.

המדרש על המילים: "ישא השם פניו אליך" מבאר: "יהפוך פניו כלפי אצלך" (ויקרא רבה יא, טו). ביטוי זה מציין יחס אישי וקרוב של השם לישראל. מה גורם לנו להיות פנים מיוחדות יותר מכל ההמון, שדווקא אלינו הבורא נושא את פניו? התשובה היא, העובדה שאנחנו ילדיו. הוא אבא שלנו. אכפת לו מאתנו ולכן הוא נושא אלינו את פניו. הוא יחפש אותנו בתוך ההמון ו"ינופף בידו לשלום".

פרשתנו טומנת בחובה סוד כיצד אפשר להעצים את נשיאת הפנים של הבורא. מהו?

בפרק ז, התורה מתארת את קרבנות הנשיאים שהוקרבו במהלך ימי חנוכת המשכן. בתוך הפסוקים מופיע משהו מאוד מעניין.

"וַיָּבִיאוּ (הנשיאים) אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי השם שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד, וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן. וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם. אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם. וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ג-ט).

מה מתואר כאן? הנשיאים נצטוו להביא בקר עבור קרבנותיהם, אולם יחד עם הבקר הם הביאו למשכן משהו נוסף – עגלות משא. משה התלבט אם לקחת את העגלות הללו, שהרי אלוקים לא ציווה על כך, עד שאמר לו השם: "קח מאיתם" ותן אותם ללוויים שישתמשו בהם עבור נשיאת כלי המשכן בעת המסע במדבר (רש"י ז, ג).

מדוע הנשיאים החליטו להביא גם עגלות משא?  הרמב"ן מביא שני הסברים (רמב"ן במדבר ז, ב-ה).

"והנה חשבו הנשיאים שלא יתכן שיישאו הלווים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאוד, והביאו מעצמם עגלות שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות". כלומר, הנשיאים תרמו למשכן מרצונם הטוב גם עגלות משא, כדי להקל על עבודת משא הלוויים, במקום שהלוויים יישאו את קרשי המשכן וכל כליו בכתף, שיישאו אותם בעגלות משא מיוחדות. בהסבר השני כותב הרמב"ן, שמטרתם העיקרית של הנשיאים הייתה הבאת הקרבנות, והיה להם נוח יותר לשים את הבקר על גבי העגלות כדי לשאת אותם אל המשכן. כשהם הגיעו למשכן, העגלות נשארו מיותרות, ולכן השם הורה למשה – קח מאיתם גם את עגלות המשא, ותייעד אותם לנשיאת כלי המשכן.

ההסבר הראשון של הרמב"ן טעון ביאור. הבורא קבע סדר מדוקדק ומדויק בכל מה שקשור לנשיאת כלי המשכן. סדר השבטים במסע במדבר וכל מה שקשור במסע נקבע על ידי הבורא באופן מדוקדק ביותר. הבורא לא ציווה על עשיית עגלות משא. מדוע הנשיאים הוסיפו על ציווי הבורא והם הביאו עגלות לנשיאת כלי המשכן? אולי הבורא רוצה שהלוויים יישאו את כלי המשכן דווקא על כתפם, כפי שהתורה כותבת לגבי בני קהת – "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"?

המדרש עונה תשובה מדהימה.

הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה" (שיר השירים ו, ד). הרעיה בשיר השירים היא כידוע, כנסת ישראל. יופייה של כנסת ישראל משול לתרצה.

מה פשר הדימוי "כתרצה"? אומר המדרש: "יפה את רעייתי כתרצה – כשאת רוצה". ממשיך המדרש: "כשאת רוצה, אינך צריכה לבקש ממישהו, ללמוד ממישהו (מתורגם מארמית – "כד את בעייא, לית את צריכה בעייה מכלום, מילף מכלום" – שיר השירים רבה, ו, ד). כשיש בך רצון, אינך צריכה לקבל עזרה ממישהו, ואת יכולה להגיע ליעד הנכסף לבדך.

המדרש נותן דוגמא לכוח הרצון, מהעגלות של הנשיאים: "מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן… אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליכם כאילו כבר הייתי צריך לסבול בו את עולמי והבאתם לי". מדהים. הקדוש ברוך הוא אומר לנשיאים, שעגלות המשא שלכם נחשבים בעיניי כאילו הייתי זקוק לשאת בהן את כל עולמי. ממשיך המדרש: "באותה שעה נתיירא משה, אמר בלבו: תאמר רוח הקדש נסתלקה ממני ושרת על הנשיאים? או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אילו להם הייתי אומר שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם, אלא 'קח מאתם והיו', מהו 'קח מאתם' – מאתם היו הדברים".

הרצון הטוב של הנשיאים הפך להיות חלק מן התורה, ו"נוהל" המסע נקבע בהתאם לעגלות המסייעות לנשיאת המשכן. יתר על כן – הקדוש ברוך הוא מרעיף על הנשיאים שבחים מופלגים. המשכן נמשל לעולם כולו, כמעין מיקרוקוסמוס, ונשיאת המשכן על ידי העגלות היא כ"סיוע" כביכול לקדוש ברוך הוא, שכביכול נושא את העולם על כתפיו.

יופייה של כנסת ישראל מתגלה ברצונה הטוב וביוזמותיה: "יפה את רעייתי כתרצה – כשאת רוצה". כשהרצון נעשה בדרכים הנכונות ובכלים הראויים, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהתורה (אגב, בתורה מוזכרות שתי פרשות נוספות עם אותו מסר – פרשת פסח שני (במדבר ט), ופרשת בנות צלפחד – במדבר ט, ז. אין כאן המקום להרחיב על כך).

כשאנחנו רוצים את הבורא, אזי הבורא רוצה אותנו בחזרה, הוא נושא אלינו את פניו ושם לנו שלום.

נעצים את הרעיון עם דברי התלמוד (ברכות, כ ע"ב) המביא את טענת המלאכים על ברכת הכהנים שהתברכו בה בני ישראל:

"אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "אשר לא ישא פנים" ("כִּי השם אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" – דברים י, יז), והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב "ישא השם פניו אליך"? אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". כלומר, הבורא מצווה בתורתו לברך ברכת המזון אם אדם אכל לחם בשיעור של שביעה. אולם חכמים תקנו לברך ברכת המזון ולהודות לבורא גם אם אוכלים שיעור קטן יותר. אומר הבורא – בני ישראל החמירו על עצמם, וכבר משיעור קטן יותר של פת הם מרגישים צורך להודות לי, הם כל כך רוצים להיות קרובים אליי, "אין לי ברירה" אלא לשאת להם פנים.

"ומה שנאמר 'אשר לא ישא פנים', היינו לכל האומות שאינן עושין כלום דרך וויתור, אבל כאן נאמר ישא השם פניו אליך דווקא, כי אתה עושה דרך וויתור ומחמיר על עצמך, גם אני אשא פניי אליך דרך וויתור" (כלי יקר, במדבר ז, כו).

השם מחפש אותנו בעיניו, ומנופף אלינו לשלום כאשר אנו מנופפים אליו.