שבועות | אמה של מלכות

במלכות שלמה נאמר "וישם כסא לאם המלך" (מלכים א ב יט) וביארו חז"ל (רות זוטא א א; ילקו"ש רות א; בב"ב צא ב) ששׂם לצידו כסא ל"אמה של מלכות", דהיינו לרות שהייתה אם אביו של זקנו [שלמה בן דוד בן ישי בן עובד בן רות]. ותואר "אמה של מלכות" מלמד שניצני מלכות בית דוד שורשם נובע מרות, ויש להבין עניין זה. וכעין זה מצינו (שם יד ב) "למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שריוָהו [השׂביע] להקב"ה בשירות ותשבחות" כלומר שמקור שירתו של דוד המלך באה מרות. ואף עניין זה יש להבין, שלא מצינו שרות שיבחה וריננה לקב"ה, ומה אפוא כוונו בכך חז"ל.

כתב הרמח"ל (דרך עץ החיים) "שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות וגו' ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם, מה עשה דוד משיח ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו", כלומר יש לנו להתבונן במה זכה דוד שבו בחר ה' (תהילים עח ע) וכל הגאולה באה על ידי משיח בן דוד, ואף אצל חזקיהו שהרבה תורה בישראל עד למאוד (סנהדרין צד ב) אמר לו ישעיהו שאין לו לחשוש מסנחריב "וגנותי את העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב כ ו) שאין ההצלה באה אלא בזכותו של דוד.

והביאור בזה, שאמרו חז"ל (יומא כב ב) "אמר רב הונא שאול באחת [בעבירה אחת – מעשה דאגג] ועלתה לו [נטלה ממנו מלכותו] ודוד בשתים [אף שעבר שתי עבירות – מעשה דאוריה, וספירת ישראל] ולא עלתה לו [לא ניטלה ממנו מלכותו]". וכתב הגבורות ארי שחלילה לומר שבמזל תלוי הדבר והאומר כן אין לו חלק באלוקי ישראל. אלא שמעשיו הטובים של דוד המלך עמדו לו "ושירותיו וזמירותיו יוכיחו, ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהילים, והיה דבוק בה', ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה". כלומר מעלתו של דוד המלך שעל ידה זכה להישאר מלך אף שחטא היא דבקותו בה' ונאמנות אליו אף במצבים הקשים ביותר שאירעו לו.

ודוגמא לכך מצינו, שעד שנבחר דוד למלך חשדו בו שנולד שלא בכשרות כפי שאמר דוד "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבית אמי" (תהילים סט ט) וכשנמשח למלך ונתעלה משיא השפלות להיות מלך בישראל העיד על עצמו " ה' לא גבה ליבי" (שם קלא א) והצליח בכך משום שהיה כ"גמול עלי אמו" (שם ב) – דבקות מוחלטת בקב"ה כעולל בידי אמו. ומאידך, בעת צרה כשמרד בו בנו אבשלום הודה לה' "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (שם ג א) וגדולה מזו מצינו שכאשר בא אביתר עם ארון ברית ה' לסייע לדוד בברחו מאבשלום, אמר לו דוד שכל כולו היה מלא כיסופים לקב"ה ורצון להדבק בו – "ואם כה יאמר [ה'] לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (שמואל ב טו כו), שאף אם חלילה הקב"ה אינו חפץ בו, עדיין נשאר הוא בנאמנותו.

ובכך יתבארו דברי חז"ל (סנהדרין צב ב) ביקש סנחריב לומר שירה "אמר רבי יצחק, אלמלא בא מלאך וסטרו על פיו בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים". ויש להבין, מדוע מנעו המלאך, ומדוע סטרו והלא אמרו (שמו"ר ז ד) שכשם שקלוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים, כך עולה הוא מן הרשעים. וביאר הרה"ק הרמ"מ מקוצק שלא כתוב שהמלאך סגר את פיו אלא סטר את פיו, שמשמים רצו לבוחנו איך הוא אומר שירה לאחר שסוטרים על פיו, שהרי דוד אמר שירה גם בשעה שנרדף על ידי שאול, וגם בשעה שנרדף על ידי אבשלום. גם כשנשא כוס ישועות וגם כשמצא צרה ויגון. ובדקו המלאך האם גם לאחר שסוטרים את פיו ממשיך הוא לשבח את הקב"ה, אולם נבוכדנצאר נאלם פיו בדומיה. אך דוד מרוֵהו לקב"ה בשירות ותשבחות שאף בעיתות צרה ממשיך הוא בשירתו לקב"ה, משום שנאמנותו אינה תלויה בדבר.

ונאמנות זו לקב"ה גם במצבים הקשים ביותר, שורשם ברות המואביה, שכאשר שבה נעמי ממואב לארץ ישראל, עמדה רות בפרשת דרכים, מחד אילו תישאר במואב מובטח לה כל מנעמי העולם הזה שהרי הייתה בתו של מלך מואב (נזיר כג ב ועוד), ומאידך אם תצטרף לנעמי אזי תחיה בעוני ובמחסור וספק אם תוכל להינשא שהרי באותו הזמן ההלכה "מואבי ולא מואבית" רופפת הייתה, ואף על פי כן מגודל נאמנותה לקב"ה ולנעמי הסתפחה אליה. ואף בועז אמר לה "בתי היטבת חסדך עמדי, לבלתי לכת אחר הבחורים" (רות ג י) וחסד עניינו נאמנות (תומר דבורה שער ה) וכדברי הכתוב "זכרתי לך חסד נעורייך" (ירמיה ב ב) שזוכר הקב"ה לעם ישראל את הנאמנות שהייתה להם בו שהלכו אחריו למדבר בלא לחשוש מה יאכלו באותו זמן. וזו הייתה מידתה של רות נאמנות מוחלטת בכל המצבים, ואף כשנולד בנה מסרתו לנעמי עד שהכל ייחסוהו לנעמי (רות ד יז).

אמה של מלכות

במלכות שלמה נאמר "וישם כסא לאם המלך" (מלכים א ב יט) וביארו חז"ל (רות זוטא א א; ילקו"ש רות א; בב"ב צא ב) ששׂם לצידו כסא ל"אמה של מלכות", דהיינו לרות שהייתה אם אביו של זקנו [שלמה בן דוד בן ישי בן עובד בן רות]. ותואר "אמה של מלכות" מלמד שניצני מלכות בית דוד שורשם נובע מרות, ויש להבין עניין זה. וכעין זה מצינו (שם יד ב) "למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שריוָהו [השׂביע] להקב"ה בשירות ותשבחות" כלומר שמקור שירתו של דוד המלך באה מרות. ואף עניין זה יש להבין, שלא מצינו שרות שיבחה וריננה לקב"ה, ומה אפוא כוונו בכך חז"ל.

כתב הרמח"ל (דרך עץ החיים) "שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות וגו' ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם, מה עשה דוד משיח ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו", כלומר יש לנו להתבונן במה זכה דוד שבו בחר ה' (תהילים עח ע) וכל הגאולה באה על ידי משיח בן דוד, ואף אצל חזקיהו שהרבה תורה בישראל עד למאוד (סנהדרין צד ב) אמר לו ישעיהו שאין לו לחשוש מסנחריב "וגנותי את העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב כ ו) שאין ההצלה באה אלא בזכותו של דוד.

והביאור בזה, שאמרו חז"ל (יומא כב ב) "אמר רב הונא שאול באחת [בעבירה אחת – מעשה דאגג] ועלתה לו [נטלה ממנו מלכותו] ודוד בשתים [אף שעבר שתי עבירות – מעשה דאוריה, וספירת ישראל] ולא עלתה לו [לא ניטלה ממנו מלכותו]". וכתב הגבורות ארי שחלילה לומר שבמזל תלוי הדבר והאומר כן אין לו חלק באלוקי ישראל. אלא שמעשיו הטובים של דוד המלך עמדו לו "ושירותיו וזמירותיו יוכיחו, ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהילים, והיה דבוק בה', ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה". כלומר מעלתו של דוד המלך שעל ידה זכה להישאר מלך אף שחטא היא דבקותו בה' ונאמנות אליו אף במצבים הקשים ביותר שאירעו לו.

ודוגמא לכך מצינו, שעד שנבחר דוד למלך חשדו בו שנולד שלא בכשרות כפי שאמר דוד "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבית אמי" (תהילים סט ט) וכשנמשח למלך ונתעלה משיא השפלות להיות מלך בישראל העיד על עצמו " ה' לא גבה ליבי" (שם קלא א) והצליח בכך משום שהיה כ"גמול עלי אמו" (שם ב) – דבקות מוחלטת בקב"ה כעולל בידי אמו. ומאידך, בעת צרה כשמרד בו בנו אבשלום הודה לה' "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (שם ג א) וגדולה מזו מצינו שכאשר בא אביתר עם ארון ברית ה' לסייע לדוד בברחו מאבשלום, אמר לו דוד שכל כולו היה מלא כיסופים לקב"ה ורצון להדבק בו – "ואם כה יאמר [ה'] לא חפצתי בך, הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו" (שמואל ב טו כו), שאף אם חלילה הקב"ה אינו חפץ בו, עדיין נשאר הוא בנאמנותו.

ובכך יתבארו דברי חז"ל (סנהדרין צב ב) ביקש סנחריב לומר שירה "אמר רבי יצחק, אלמלא בא מלאך וסטרו על פיו בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים". ויש להבין, מדוע מנעו המלאך, ומדוע סטרו והלא אמרו (שמו"ר ז ד) שכשם שקלוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים, כך עולה הוא מן הרשעים. וביאר הרה"ק הרמ"מ מקוצק שלא כתוב שהמלאך סגר את פיו אלא סטר את פיו, שמשמים רצו לבוחנו איך הוא אומר שירה לאחר שסוטרים על פיו, שהרי דוד אמר שירה גם בשעה שנרדף על ידי שאול, וגם בשעה שנרדף על ידי אבשלום. גם כשנשא כוס ישועות וגם כשמצא צרה ויגון. ובדקו המלאך האם גם לאחר שסוטרים את פיו ממשיך הוא לשבח את הקב"ה, אולם נבוכדנצאר נאלם פיו בדומיה. אך דוד מרוֵהו לקב"ה בשירות ותשבחות שאף בעיתות צרה ממשיך הוא בשירתו לקב"ה, משום שנאמנותו אינה תלויה בדבר.

ונאמנות זו לקב"ה גם במצבים הקשים ביותר, שורשם ברות המואביה, שכאשר שבה נעמי ממואב לארץ ישראל, עמדה רות בפרשת דרכים, מחד אילו תישאר במואב מובטח לה כל מנעמי העולם הזה שהרי הייתה בתו של מלך מואב (נזיר כג ב ועוד), ומאידך אם תצטרף לנעמי אזי תחיה בעוני ובמחסור וספק אם תוכל להינשא שהרי באותו הזמן ההלכה "מואבי ולא מואבית" רופפת הייתה, ואף על פי כן מגודל נאמנותה לקב"ה ולנעמי הסתפחה אליה. ואף בועז אמר לה "בתי היטבת חסדך עמדי, לבלתי לכת אחר הבחורים" (רות ג י) וחסד עניינו נאמנות (תומר דבורה שער ה) וכדברי הכתוב "זכרתי לך חסד נעורייך" (ירמיה ב ב) שזוכר הקב"ה לעם ישראל את הנאמנות שהייתה להם בו שהלכו אחריו למדבר בלא לחשוש מה יאכלו באותו זמן. וזו הייתה מידתה של רות נאמנות מוחלטת בכל המצבים, ואף כשנולד בנה מסרתו לנעמי עד שהכל ייחסוהו לנעמי (רות ד יז). ואפשר שזהו הביאור בזוהר (רות כו א) "רות הפכה לשמה תּוֹר", וביאורן של דברים, שהתור נאמן הוא לבן זוגו [יעויין בבעל הטורים (ויקרא יב ו) דבר נפלא שביאר בכך] ואף רות רכשה כח זה של נאמנות מוחלטת לקב"ה ולזולת גם במצבים הקשים ביותר, כמידתו של התורה שנאמן לבן זוגו.

וזוהי מעלתו של דוד המלך – נאמנות מוחלטת לקב"ה בכל מצב, וכח זה ינק מרות שהייתה "אמה של מלכות" שהורישה לבניה מידה זו של נאמנות מוחלטת לקב"ה, ומכחה זכה "להרוות" את הקב"ה בשירות ותשבחות, כלומר לשבח את הקב"ה בכל מצב ועל כן אומר הנביא (ישעיהו נה ג) "ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים".