הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (פרק כה פס' כג). והקשה בס' שער בת רבים (דף פג ב) שהלשון "גרים ותושבים" סותרת עצמה, שהרי אם הם גרים אי אפשר שיהיו תושבים, ואם תושבים – אינם גרים. ואף אצל אברהם אבינו מצינו לשון זו כאשר ביקש מבני חת לקבור את שרה, אמר להם "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג ד) ואף שם יש לתמוה שהלשון "גר ותושב" סותר זה לזה (יעויין ברש"י שם). עוד יש להעיר, שבשלמא אם גרים אנו בארץ מבואר מדוע הארץ לא תמכר לצמיתות שהרי אינה ברשותנו, אך אם אנו תושבים בארץ מדוע שלא נוכל למכור את הארץ לצמיתות.
והביאור בזה על פי הידוע, שמידתו של הקב"ה עם בריותיו היא במידה כנגד מידה, ובמידה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח ב). והנה, בודאי שהקב"ה הוא אדון העולם והכל שלו שהרי "לך שמים אף לך ארץ תבל ומלאה אתה יסדתם" (תהילים פט יב) אלא שנתן הקב"ה רשות לבני האדם להשתמש בארץ השייכת לו. אולם מבואר בגמ' (ברכות לה א) שיש תנאי בדבר, והוא, שיכיר האדם בכך שהכל שייך לקב"ה, ורק אז מתיר הקב"ה לאדם להשתמש בארץ. ועל פי כלל זה מיישבת הגמ' את הסתירה בפסוקים, שמחד כתוב "לה' הארץ ומלואה" ומאידך "והארץ נתן לבני אדם". ותירצה, שקודם הברכה שחושב האדם שהארץ ופירותיה שלו אזי אומר הקב"ה "לה' הארץ ומלואה" ואכילתך גזל היא (יעויין במהרש"א שם). אך כשאדם מברך ומודה שהקב"ה הוא הבעה"ב אזי אומר הקב"ה "והארץ נתן לבני אדם" ואתייחס אליכם כבעלי בתים שהפירות שלכם.
וכן מצינו (ילקוט רמז תתצב; תנחומא ראה י) מעשה באדם שהוריש לו אביו שדה שהניבה אלף כור לשנה, והזהירו אביו שלא ימעט במעשרות. אך הבן לא שמע לדברי אביו וביטל מעשרותיו, ושנה לאחר מכן לא עשתה השדה אלא ק' כור בלבד. וביארו לו קרוביו בטעם הדבר, שמתחילה שהפרשת המעשרות כדין נמצא שהכרת בכך שהקב"ה הוא בעל הבית, ולכן אף הקב"ה השיב במידה כנגד מידה ונתן לך בעלות מלאה על השדה ועבדה בשבילך כפי יכולתה. אך לאחר שמיעטת במעשרות והראת שאתה בעל הבית על השדה, הראה לך הקב"ה מי הוא בעליה האמיתיים.
ואמרו חז"ל (ויקר"ר לד ד; תמורה טז א) בביאור הפסוק "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט יג) שחכם המלמד את חבירו עם הארץ חכמה – הקב"ה מאיר עיני שניהם, ואם נמנע מללמדו, הופך הקב"ה את החכם לטיפש. וטעם הדבר, שכאשר
מכיר החכם שהחכמה מהקב"ה ושהוא מצווה להעניקה לאחרים משאיר הקב"ה את החכמה בידיו, אך כאשר מתנהג כבעלים על החכמה ומשאירה לעצמו, אף הקב"ה מתנהג כבעלים ונוטלה מן החכם והופכו לטיפש.
ועל פי יסוד זה יש לבאר את לשון הכתוב "כי גרים ותושבים אתם עמדי" – שאומר הקב"ה לעם ישראל שאין להם למכור את הארץ לצמיתות לפי שהנהגתו עמהם היא במידה כנגד מידה, ואזי אם נוהגים הם כגרים ולא מוכרים אותה, אף הקב"ה כביכול מחשיב עצמו כגר ולא לוקח מהם את הקרקע. אולם, אם מתנהגים עם הקרקע כתושבים ומוכרים אותה, אזי אומר הקב"ה אף אני אנהג עמכם כתושב וכאדון על הקרקע ואטול אותה מכם. ומדוקדק היטב הלשון "כי גרים ותושבים אתם עמדי", ולא כתב "אתם אצלי" וכדו', אלא "עמדי" שמשמעו בשווין לי (קידושין עו ב ועוד), שבכל מידה שתנהגו בין כגרים ובין כתושבים אנהג עמכם אף אני במידה כנגד מידה.
ובכך מתבארים דברי אברהם לבני חת "גר ותושב אנכי עמכם" שאמר להם שאנהג עמכם כפי שאתם תתנהגו אליי, שאם תכירו בכך שאתם גרים ואני התושב כלומר הבעל בית האמיתי על הקרקע, אף אני אעשה עצמי כגר ואתייחס עליכם כתושבים. אולם, אם תחזיקו עצמם כתושבים ותתייחסו אליי כגר, אף אני אשתמש בבעלות שלי על הארץ שכך הבטיח לי הקב"ה, ואטול את הקרקע על כרחכם.