"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת"

אחת המילים שכתובות בפרשתנו באופן תדיר היא המילה "אחיך" על הטיותיה השונות. מילה זו מקבלת משמעות יתירה בפרט בימים אלו – ימי ההכנה למתן תורה, בהם עלינו להגביר את תחושת האחווה האחד כלפי השני.

בין שאר ענייני הפרשה, מצווה אותנו התורה על מצוות צדקה וסיוע לזולת: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה).

נשים לב, שהציווי אינו רק להושיט יד ולסייע לאדם שכבר מעד, אלא הרבה מעבר לכך: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". כותב רש"י – "אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד". כלומר, נצטווינו לזהות את השלבים הראשוניים ביותר של ההידרדרות הכלכלית של חברנו, לתמוך בו מיידית ולמנוע את נפילתו, ולא להמתין עם הסיוע רק כאשר הוא יקרוס באופן מוחלט וכבר יהיה קשה להקימו.

רש"י מביא משל יפה מאוד: "למה זה דומה? למשוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמישה אין מעמידים אותו". נתרגם זאת לימינו: כשמנוף מנסה להוריד לקרקע קרוואן או חפץ כבד אחר, כל עוד הקרוואן עדיין באוויר, מספיקים שניים או שלושה פועלים כדי להזיז אותו ולכוון במדויק את זווית הנחתו, אולם כשהקרוואן כבר מונח על האדמה – כמעט בלתי אפשרי להזיזו ממקומו.

כך גם מצווה אותנו התורה להיות עם 'אצבע על הדופק', ולזהות את השלבים הראשונים של מעידת חברנו. ברגע שנזהה תחילתה של נפילה, עלינו לתמוך בו, וכך הסיכויים להעמיד אותו על רגליו גבוהים הרבה יותר.

זהו הפירוש הראשון לפסוק זה.

הרמב"ן מביא פירוש נוסף, המהווה השלמה חיונית לביאורו של רש"י.

"וחי אחיך עמך – זהו ציווי שחייך קודמים לחיי חבריך: "וטעם וחי אחיך עמך – שיחיה עמך, והיא מצוות עשה להחיותו, שממנה נצטווינו על פיקוח נפש במצוות עשה. ומכאן אמרו (תורת כהנים פרשה ה, ג. תלמוד, בבא מציעא סב ע"א) 'וחי אחיך עמך' – זו דרש בן פוטירי, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים (שלו), אם שותה הוא – מגיע לישוב, ואם שניהם שותים – שניהם מתים. דרש בן פוטירי, מוטב ישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולמד – וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך" (רמב"ן ויקרא כה, לה-לז).

הדוגמא שהתלמוד כותב היא דוגמת "קצה" להלכה הקובעת שחייך קודמים לחיי חברך. זוהי סוגיה הלכתית מורכבת, אולם טמון בה יסוד גדול והשלמה מהותית לפירוש רש"י:

מוטל על האדם לעזור ולסייע לרעהו ואפילו לזהות את 'מוטת היד' הראשונה שלו, אולם יחד עם זאת עליו  לזכור שחייו קודמים לחיי חברו, ועליו לסמן גבולות גם ביחס לנתינה. כלומר, ישנם כאלו המסייעים באופן מוגזם ומופרז, עד כדי מצב של איבוד עצמי. הם שוכחים מעצמם, נותנים את כל כולם עד שכוחותיהם הולכים ואוזלים אט אט.

באה התורה ומלמדת אותנו – כדי שאדם יוכל להמשיך ולסייע לזולת, הוא מוכרח קודם כל לשמור על עצמו מכל הכיוונים – גופנית, נפשית, רגשית וממונית. אם אדם ידאג לעצמו, בסופו של דבר הציבור הוא זה שירוויח מכך, שהרי הוא יחזיק מעמד זמן רב יותר.

יתרו כבר אמר למשה רבנו, שאם הוא ימשיך לתת מעצמו מעבר לכוחותיו והעם ימשיך לעמוד עליו מן בוקר עד ערב, הוא יגיע למצב של נבילה שתפגע גם במשה וגם בעם: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר" (שמות יח, יז).

זו כוונת התורה במילים "וחי עמך", או "וחי אחיך – עמך". תדאג שחברך יחיה אתך, קודם תדאג שאתה "תישאר בתמונה", ואחר כך תדאג שחברך יחיה אתך. הנך מחויב להחיות את אחיך, אולם עִמָּךְ. אתה מוכרח להישאר חזק כדי שאחיך יחיה עמך.

יסוד זה חשוב מאוד לא רק בין אדם לחברו, אלא גם בין הורים לילדים ובין מורים לתלמידים. כדי שההורים או המורים יצליחו לתת מעצמם את המירב, עד כדי שהם יהיו רגישים ויצליחו לזהות את הסימפטום הראשוני של המעידה, הם צריכים לשמור על עצמם ועל כוחותיהם.

ישנו הסבר שלישי לפסוק זה.

יש שני סוגי עזרה. האחד, הגדרותיו ברורות מאוד – העשיר נותן והעני מקבל. העשיר נותר עשיר והוא נשאר ב"סטטוס" של נותן, והעני נותר עני והוא ב"סטטוס" של מקבל. אולם יש סוג נתינה שלא גורם לנזקק להישאר נזקק אלא להיפך – להיות נותן. כלומר:

חכמים במדרש מקשרים את הפסוק שלנו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", לפסוק בתהלים: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" (תהלים מא). המדרש מדגיש שבפסוק לא נכתב "אשרי נותן לדל", אלא "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל". כדי שהתמיכה והעזרה לעני תהיה שלימה, על הנותן להשכיל ולחשוב כיצד לתמוך בו באופן חכם ותועלתי.

המדרש נותן דוגמא: "אמר רבי יונה, אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא 'אשרי משכיל אל דל'. הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו. רבי יונה בשעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואומר לו, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה, לכשאתה מתרווח, אתה נותנו לי, ובשעה שנותנו לו היה אומר לו, מתנה לך נתתיו" (ויקרא רבה, לד, א). כלומר, הרעיון הוא לתת לעני תחושה שהוא עושה טובה בכך שהוא מקבל, כפי שרבי יונה אמר לעני שהוא נותן לו כסף כדי שהעני יעשה עבורו סחורה בכסף זה.

מספרים, שפעם באה אישה אל רבי חיים מצאנז ואמרה לו, אישה אלמנה אני, בביתי ילדים רכים ובאין ברירה התחלתי למכור בשוק כדי לכלכל את בני ביתי. כבר כמה שנים שאני מוכרת כאן תפוחים, לא הרווחתי הרבה אבל זה הספיק לנו כדי לשרוד. בתקופה האחרונה נפוצה שמועה בין באי השוק שהתפוחים שלי אינם מתוקים כשהיו, ואנשים הפסיקו לקנות אצלי. בכל יום אני באה לשוק, מנסה למכור את הסחורה ללא הצלחה. התפוחים נשארים ומרקיבים, והקונים מדירים את רגליהם מדוכני.

קם רבי חיים ויצא עמה לשוק. עמד אצל דוכן התפוחים של האישה, וקרא לעבר העוברים והשבים שכדאי להם לקנות מהתפוחים שבדוכן, כי תפוחים טובים הם. מיד הגיעו קונים רבים לקנות את התפוחים, עד שנמכרו כולם. הסיפור מסתיים בכך שרבי חיים אמר לאשה: "ראי נא, תפוחייך טובים הם, אלא שבני העיר לא ידעו זאת".

רבי חיים מצאנז לא נתן לה צדקה, אלא הוא גרם לכך שמהיום והלאה היא תצליח למכור תפוחים מתוך בטחון שהתפוחים שלה מצוינים וכך היא לא תהיה ענייה.

זו כוונת המילים: "וחי אחיך עמך". תדאג שהמקבל יהיה בדרגה של "עִמָּךְ". תו לו תחושה ותדאג לכך ששניכם יהיו באותה רמה ושהוא לא ירגיש נזקק. מובן אם כן מדוע הפסוק כותב: "אשרי משכיל אל דל". צריך להפעיל מחשבה כדי לגרום לכך שהצדקה תהיה מעולה.

המגיד מדובנא (בספרו "משלי יעקב") כותב הסבר רביעי לפסוק זה.

ראינו את המדרש שמקשר בין הפסוק בפרשתנו לפסוק בתהלים: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה". מבאר המגיד מדובנא, שהמילים "ביום רעה" אין כוונתם ביום רעה של הדל, אלא של העשיר. כלומר, אשרי העשיר שגם ביום רעה שהוא נמצא בו, הוא משכיל ונותן צדקה לדל. כוונת הדברים, גם כשלעשיר יש יום רעה או תקופת עוני, עליו לחפש מישהו שהוא דל יותר ממנו ולסייע לו ככל שידו מגעת.

הסיבה היא, שכשעני נותן צדקה לעני אחר, הוא מבין שמצבו טוב יותר ביחס לאחרים והוא מסוגל להתעודד מכך. דוגמא לכך ניתן לראות בתלמוד (נדרים נ ע"א), המספר שרבי עקיבא ואשתו ישנו באסם של קש מתוך עוני מחפיר. בא אליהו הנביא ונדמה להם כבן אדם, קרא על פתח האסם ואמר להם: תנו לי קצת תבן, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי אדם זה, שאפילו תבן אין לו. הם התעודדו על ידי שהם הבינו שיש עניים במצב קשה יותר מהם.

זו כוונת הפסוק: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". הפסוק פונה לאדם שידו מתחילה להתרופף ואומרת לו – תחפש מישהו מאחיך שידו מטה עמך, והחזקת בו. הפסוק מדבר על שני עניים, והוא מבקש מכל עני לחפש מי שעני יותר ממנו כדי לעזור לו במה שהוא כן יכול.

להלכה נפסק, שגם עני המתפרנס מן הצדקה צריך לתת צדקה. הנתינה מעניקה תחושה טובה לעני, הנה, יש אנשים שצריכים את הסיוע שלי והוא מתעודד מכך.

ה"שפת אמת" (בהר, שנת תרמא) מוסיף נקודה.

כשאדם נתקל באדם שמטה ידו, זה לא במקרה שדווקא הוא זיהה את אותו עני, אלא הקדוש ברוך הוא סובב שדווקא העשיר הספציפי הזה יפגוש את העני הספציפי הזה. הפסוק כותב: "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם השם" (משלי כב, ב). השם יצר את עצם המפגש, ואם יצא לך להיתקל ברש הספציפי הזה, אות הוא משמים שאתה מסוגל לסייע לו.

עכשיו, יותר מתמיד, הבה נזהה ידיים כושלות ונחזק אותם – "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ" (ישעיהו לה, ג).