הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" (פרק ו פס' ב) וביאר רש"י שלפי דרך לשון הכתוב, היה לו לומר 'דבר אל אהרן' או 'אמור אל אהרן' ושינה הכתוב ונקט לשון 'צו' לפי ש"אין צו אלא לשון זרוז וגו' וביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". פירוש, כיון שקרבן התמיד נשרף כליל לה', ואין הכהנים נהנים מאכילת בשרו כבשאר הקרבנות, משום כך יש צורך לזרזם בעשייתו.
ויש להעיר, מדוע נחשב שבהקרבת קרבן העולה יש לכהנים חסרון כיס והרי נאמר (ז ח) "והכהן המקריב את עולת איש עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה". פירוש, הכהן המקריב את קרבן העולה, נוטל את עורהּ. ואם כן, אף בקרבן העולה יש לכהנים הנאה מן הקרבן, ומדוע נחשב שיש בזה "חסרון כיס". ואם משום חסרון הבשר שאין אוכלים את בשר העולה כבשאר הקרבנות, הלא שנינו (שקלים יג ב) שהיו הכהנים לוקים במעיהם מרבוי הבשר שהיה במקדש. ועוד, במנחת כהן שנשרפת כולה כמבואר בכתוב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכֵל" (ו טו), ואין לכהנים בהם הנאה של כלום, לא נקטה התורה לשון "צו" לזרזם בעשייתה.
וביותר תמוה, שהלא רוב ככל מצוות התורה אין לאדם הנאה ממונית מהם, ולא מצינו כל מצווה אחרת שהוצרך הכתוב לזרזנו בה. ואדרבה, מוצאים אנו בתרומת הדשן, שהייתה עבודה פחותה (יומא כב א) ואעפ"כ הוצרכו חכמים לתקן גורל על עשייתה, משום שהכהנים היו מרדפים אחריה.
ונראה לבאר בזה, על פי מה שרואים אנו בטבעם של בני האדם. שמוצאים אנו אנשים שעושים חסדים מופלגים וטובות עצומות ללא כל תמורה. והנה, אילו יציעו לאותו אדם לעשות חסד דומה תמורת תשלום פחות – לרוב יסרב לכך. והוא לכאורה דבר פלא, שאם ללא כל תגמול מוכן האדם לעשות פעולה מסוימת, אם כן מדוע כאשר מתווסף לכך שכר מועט, הוא מסרב. ורואים מכך, שהאדם מוכן לפעול באחת משתי דרכים, או שמקבל תמורה מלאה למעשהו – ככל אדם שכיר, או שעושה זאת כחסד וטובה לחברו או ע"מ לקבל שכרו משמים. אך למצב הביניים – תשלום פחות, אין האדם מוכן, לפי שבתחושתו יוצא הוא קרח מכאן ומכאן. שמחד, אין הוא רואה בזה מעשה חסד לפי שמקבל תמורה למעשהו, ומאידך, אינו מקבל תמורה הגונה למעשהו.
ובכך מתיישבות הקושיות כמין חומר. שהקשנו מחד, הלא הכהנים מקבלים את העור שהוא שכר מועט כנגד הקרבת קרבן עולה, ומדוע נחשב דבר זה כ"חסרון כיס". ועוד, שהלא כל מצוות התורה אין מקבלים עליהם שכר, ולא מצינו שנקטה התורה בהם לשון זירוז. וקושיא אחת מתורצת בחברתה, שדווקא משום שמקבל הכהן שכר מועט אין הוא מזדרז בעשייתו. לפי שבקרבן שהכהן מקבל שכר על הקרבתו כדוגמת חטאת שלמים וכדו', ממילא מזדרז בעשייתו מחמת השכר שמקבל מכך. וכן, בעבודות שאין הכהן מקבל שכר כלל, כמלאכת תרומת הדשן וכהקרבת מנחת כהן, עדיין מזדרז הכהן לעשותו משום שמקיים בשלמות מצוה לשם שמים, והיא ככל מצוות התורה שמתקיימים על ידי עם ישראל ללא כל רווח ממוני. אך בהקרבת קרבן תמיד, שמקבל הכהן שכר מועט – את העור – ממילא אין הוא מזדרז, כי מרגיש הכהן שאין זה כ"כ לשם שמים כיון שמקבל הוא תשלום על כך. ומאידך, מחמת השכר אין הוא מזדרז, כיון שהשכר מועט לעומת העבודה הכרוכה בהקרבת הקרבן – ומשום כך הוצרכה התורה לזרז את הכהנים בהקרבת קרבן התמיד.