אילו של יצחק

"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב" (פרק א פס' יא) בפסוק זה נתחדש שיש לשחוט את קרבן העולה בצד הצפוני של המזבח. ובבית יוסף (או"ח א ח) הביא לדברי ר"י בר יקר שכל אדם שקורא פסוק זה, הקב"ה זוכר לו את אילו של יצחק ומוחל לו על כל עוונותיו [ולכן נהגו בני עדות המזרח להזכיר פסוק זה לאחר עקידת יצחק]. והדברים מצריכים ביאור, במה מתייחד פסוק זה שיש בכוחו להעלות לזיכרון את עקידת יצחק. עוד יש להקשות מדוע מזכירים לפני ה' את "אילו של יצחק" ולא את עקידת יצחק עצמה.

ובמשנה (זבחים מז א) מבואר שכל הקרבנות שהם "קדשי קדשים" [עולה חטאת ואשם] שחיטתן בצְפון המזבח. ובגמ' (שם מח) לומדים זאת מקרבן עולה שמפורש בו ששחיטתו בצפון. ויש לידע במה נתייחד קרבן עולה שדווקא בו פירשה התורה ששחיטתו בצפון. עוד יש להעיר, שפרשת עולה עוסקת בתחילה בקרבנות הבאים מן הבקר ולאחמ"כ בקרבנות הבאים מן הצאן, ודין זה של שחיטה בצפון לא הוזכר מיד בתחילת הפרשה בקרבנות הבאים מן הבקר, אלא המתינה התורה לקרבנות הבאים מן הצאן להזכיר דין זה, ויש להבין מדוע לא כתבה זאת התורה מיד בתחילת הפרשה.

והדברים יתבארו על פי מה שחידש המהרי"ל דיסקין (ויקרא עמ' כג). בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח נאמר "וישם אותו על המזבח וגו' ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" ורצה לשחטו על המזבח ממש, שכך היה מקובל בימיהם להקריב קרבנות. אולם בלקיחתו את האיל לא שחטו מעל המזבח, אלא לצידו. ואמנם מתחילה כאשר נגלה המלאך לאברהם ואמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" רצה אברהם להתיר את יצחק מכבליו [שהרי אין כל טעם שיישאר עקוד] ולהקריב את האיל מעל המזבח. אולם, כיון שהאיל "נאחז בסבך בקרניו" וניסה להשתחרר בכוח מן הסבך, חשש אברהם שמא יפול בו מום, ולכן מיהר לקחת את האיל ולשחטו קודם שהתיר את יצחק [ונמצא שבזמן שחיטת האיל היה יצחק עקוד על גבי המזבח], וכיון שלא נותר מקום במזבח אף להקרבת האיל, שחטו אברהם לצד המזבח בצדו הצפוני, ולכן ציותה התורה לשחוט את קרבנות קדשי קדשים בצד צפון זכר לאילו של יצחק.

ובדבריו מתיישבות כל ההערות כפתור ופרח. מתבאר מדוע דווקא בקרבן עולה חידשה התורה דין זה של שחיטה בצפון, שהרי האיל שהקריב אברהם שממנו לומדים דין שחיטה בצפון היה קרבן עולה. ולכן המתינה התורה בחידוש דין זה לקרבנות הבאים מן הצאן ולא חידשה זאת בקרבנות הבאים מן הבקר, שהרי האיל שממנו נלמד דין זה הוא ממין הצאן. ומבואר מדוע בפסוק זה של שחיטה בצפון יש כוח להביא לזיכרון לפני ה' את עקידת יצחק, לפי שכל דין השחיטה בצפון התחדש מכח אילו של יצחק.

ובכך מתבאר מדוע כתב הר"י בר יקר שפסוק זה מזכיר את אילו של יצחק ולא כתב שמזכיר את עקידת יצחק. שבוודאי עיקר הזיכרון הוא זכות "עקידת יצחק" [כמבואר במדרש (ויק"ר ב יא) ובתנא דבי אליהו (ו ו) שפסוק זה מעורר את זכות עקידת יצחק] אלא ששחיטת האיל בצד המזבח מלבד שמגלה את גודל חשקת אברהם לקיים רצון בוראו שלא יתמהמה אפי' מעט זמן להתיר את יצחק שמא יפסל האיל, מגלה אף על עצם עקידת יצחק, שמחמת שהיה עקוד לא היה יכול לקום וליתן את מקום המזבח להקרבת האיל, ונמצא שבתוך זיכרון האיל מונח הזיכרון למעשה העקידה.

ויש בכך נתינת טעם מדוע שוחטים את הקרבנות על רצפת העזרה ולא על המזבח עצמו כפי שהיה נהוג בימים הקדמונים [שי' התוס' (זבחים נח א ד"ה קדשי) שהוא מדרבנן, אולם בקדשי דוד ובס' ראש המזבח (שם) נקטו שמן התורה ראוי לכתחילה להקריב על רצפת העזרה ולא על המזבח עצמו]. משום שאילו של יצחק הוקרב על הרצפה בצד המזבח וצורת הקרבה זו יש בה לימוד זכות על עם ישראל כפי שנתבאר, לפיכך נקבע לדורות שלכתחילה יש להקריב את הקרבנות דווקא על רצפת העזרה.