הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
אחרי חטא העגל, ביקש משה רבינו מהקב"ה "ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" [ל"ג, ט"ז]. ופירש"י, "ובמה יודע אפוא – יודע מציאת החן הלוא בלכתך עמנו ועוד ד"א שלא תשרה שכינתך עוד על עובדי כוכבים".
ולכאורה צריך להבין, אחרי חטאם הנורא של עם ישראל, חטא העגל, חטא עבודה זרה. דורש משה רבינו שלא ישלח הקב"ה מלאכו להוליכם, אלא דווקא שכינתו של הקב"ה תנחה אותם, "ואני ועמך" נהיה מובדלים ומיוחדים לפני הקב"ה. ועוד, משה רבינו העניו מכל אדם אשר על פני האדמה, לא די לו שהעם יהיה מופלא ומיוחד אצל הקב"ה, אלא הוא מכניס בבקשה הזו גם את עצמו "אני ועמך".
ושמעתי לבאר: עם ישראל הרי נפל משיא ההתעלות שהגיעו אליה באומרם "נעשה ונשמע", לתהום עמוקה ע"י חטא העגל. עד כדי כך, שהגמרא במסכת שבת [פ"ח.] אומרת שהכתרים שעם ישראל קיבלו כשאמרו "נעשה ונשמע" הורדו מהם אחרי חטא העגל, ויותר לא חזרו אליהם. גם אחרי תפילתו של משה רבינו "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך", ואחרי שהקב"ה נענה לתפילתו, "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" [ל"ב, י"ב – י"ד], עדיים לא חזר אליהם. מדרגת קדושתם ירדה פלאים.
ויותר מזה: הקב"ה אומר למשה רבינו, "לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וכו' אל ארץ זבת חלב ודבש" [ל"ג, א' – ג']. לכאורה זו בשורה טובה, אבל הספורנו רואה כאן את ההיפך, נזיפה וריחוק מהקב"ה. וז"ל, "עלה מזה שהוא מקום חורב, וצריכים אתם להתפרנס בו על ידי נס שאינכם ראויים לו, ולך אל ארץ זבת חלב ודבש שיוכלו להתפרנס שם שלא על ידי נס". עד כדי כך ירדו מדרגתם, אינם ראויים יותר להנהגה על פי נס.
ועוד יתירה מזו, הקב"ה ממשיך ואומר, "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך" (שם). והיינו, ה' אומר למשה רבינו, בקרבתי אליכם טמונה סכנה "פן אכלכם בדרך", וזו גם הסיבה שאני רוצה לבטל מכם את הצורך בהנהגה בדרך נס, כי הנהגה זו מצריכה קרבת אלוקים. לכו לארץ זבת חלב ודבש, ששם גם בדרך הטבע תוכלו להתקיים.
וזה ההסבר בבקשת משה רבינו "אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה". משה רבינו מעדיף להישאר במדבר, כדי שתמשיך ההנהגה הניסית עם עם ישראל, ועל כך הוא מבקש כנ"ל "ונפלינו אני ועמך".
דוקא מתוך ענוה אומר משה רבינו לקב"ה, בלי "ונפלינו", בלי הנהגת ה' המיוחדת בהשראת שכינתו, גם אני לא ראוי למאומה. כל כוחי הוא רק מכח השראת השכינה וקרבת אלוקים. וכך גם כוחו של עם ישראל. עם ישראל זקוק תמיד, בכל רגע ורגע לקרבת אלוקים ולהשגחתו הפרטית על כל אחד ואחד מישראל ועל העם כולו, וחלילה, טוען משה רבינו, להרחיק אותנו מקרבת אלוקים ולהביאנו לארץ זבת חלב ודבש ולהפקירנו ללא הנהגה ניסית.
ויהי רצון שאכן נזכה כולנו לקרבת אלוקים, ובראשינו גדולי התורה מנהיגי ישראל, ויקויים בנו, "ונפלינו אני ועמך".