כי תישא | הכתב והאבן

פרשת "כי תשא" מתארת את ירידתו של משה מהר סיני (לאחר ארבעים יום ממתן תורה), כשבידו שני לוחות הברית. כשמשה ירד וראה את העגל שעשו בני ישראל, הוא הבין שהם אינם ראויים עדיין לקבלת הלוחות והחליט לשוברם.

כיצד הלוחות היו נראים? מתארת התורה כך: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא, יח). "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו-טז).

הפרט הראשון הוא: "לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". החומר ממנו נחצבו הלוחות היה אבן – חומר גשמי, אבל אצבע אלוקים "נגעה" בו ועיצבה את צורתו. בלוחות לא הייתה הפרדה בין החומר והרוח כך שהחומר הגשמי הפך להיות נושא דברו של השם.

הצורה ה"ויזואלית" של הלוחות מבטאת את ייעודו של מעמד הר סיני ומתן תורה, והוא: אצבע אלוקים, היא זו שאמורה לעצב את החומר הגשמי ממנו אנו מורכבים, ולהקנות לו את תוכנו וערכו.

התורה ממשיכה בתיאור הלוחות: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים". הכתב לא היה חרוט על האבן עד עומק מסוים, אלא מפולש מצד לצד. זו הכוונה "כתובים משני עבריהם". הכתב היה נראה משני צדי הלוחות (בעבר הסברנו שהכתב לא היה רק מפולש, אלא אפשר היה לקרוא אותו באופן תקין משני העברים, שלא כדרך הטבע, והסברנו את משמעות העניין).

מהי המשמעות שהלוחות היו כתובים משני עבריהם? רבי שמשון רפאל הירש כותב על כך דבר נפלא:

"לא שטחי ולא חד ממדי בא אלינו דבר השם מסיני. הוא חודר אל תוך תוכנו, חובק את כל ישותנו וממלא כל נימה של גשמיותנו ורוחניותנו. דבר השם מופיע לפנינו עמוק ורב-ממדים, וככל שנהפוך בו, כן יהא יותר נהיר ומחוור לנו. זה טיבם של לוחות הברית מסיני. אין בהם מעלה ומטה, ימין ושמאל, פנים ואחור. הכתב מילא את כל האבן והיה מפולש, כך שניתן לקראו מכל צד".

"כיוצא בכך, שומה עליך להיות, האדם מישראל. אל יהיה דבר השם כתוב רק על צד אחד של ישותך באופן שתהיה יהודי נאמן מחד גיסא וגוי מובהק מאידך גיסא. עליך להיות יהודי בכל ממדי ישותך. אל תשלה את עצמך, כי בהיות צדך האחד טבוע בחותמו של דבר השם, הנך פוטר את צדך האחר. טעות מרה היא לחשוב כי המהות היהודית יש לה צדדים עיקריים וצדדים אפלים. המהות היהודית והאנושית היא מיקשה אחת ביחס לרצון הבורא, וכל כולה פונה אל השם באותה מידה של חשיבות וכובד ראש".

הרב הירש ממשיך לבאר את המשך תיאור הלוחות: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טו-טז). הרי לנו התגלמות כל כוחו של דבר השם. אצבע אלוקים השתמשה בחומר גשמי, באבן, כדי לכתוב עליו את דבר השם, אבל הכתב התגבר על האבן וחדר את כולה מכל צד. כך מתגבר האלוקי על הגשמי, החומר יוצא מטבעו, המילים מפיחות בו רוח חיים ומשחררות אותו מן השעבוד הטבעי להעלותו אל החירות האלוקית. כך יחדל החומר מלהיות אבן או עפר, וייהפך להיות למעשה השם, בדומה לכתב שהוא נושא, אשר הוא מכתב אלוקים חרות על הלוחות. אצבע השם מבטלת את חוקי הטבע השולטים על החומר" ("במעגלי שנה" ד, עמוד לה).

מציאות רוחנית זו המקיפה את החומר נותנת את אותותיה לא רק ביחס לחייו של כל יחיד, אלא היא גם סוד קיומו של העם היהודי, וכפי שכותב התלמוד: "מהו שכתוב חרות על הלוחות? אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות… אין כל אומה ולשון שולטת בהם (בעם ישראל), שנאמר חרות, אל תקרי חרות אלא חירות" (עירובין נד ע"א). או כמו שכותב המדרש: "אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה העגל, לא היה עכו"ם ולא מלאך המוות שולט בהם. וכן הוא אומר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות', מהו חרות?… חירות מן הגלויות, חירות ממלאך המוות" (שמות רבה לב, א).

עם ישראל אינו תלוי בחוקי הטבע וההיסטוריה השולטים בשאר העמים, אלא יש לו "קודים" משלו – עם ישראל נשאר איתן רק כאשר ה"כתב" הרוחני חודר את ה"אבן" וחופף עליה בכל ממדיה. תורת השם ומצוותיה אמורות להנחות את האדם היהודי בכל דרכיו ובכל רגע נתון.

בעקבות חטא העגל, הלוחות נשברו אולם האותיות פרחו באוויר (פסחים פז ע"ב). פריחת וסילוק האותיות זהו ביטוי להפרדת הרוח מהחומר. כיוון שהאותיות פרחו, האבן הפכה לכבידה, לא היה עוד כוח ביד אדם לשאתה וממילא היא נפלה ונשברה.

אותו יום בו נשברו הלוחות, יום יז' בתמוז היה, אותו תאריך בו נבקעו בעתיד חומות ירושלים והגלות החלה. בקיעת והתמוטטות החומה הן תוצאות ישירות של התמוטטות הלוחות. עם ישראל חייב את הרוח כדי שהחומר יישאר חזק. ללא "כתב" השם, אין גם מקום לחומר. אצל עם ישראל, שום אבן לא תישאר חזקה ושום חומה לא תישאר איתנה אם דבר השם לא יהיה חופף עליהן.

בכח התורה, מסוגל היה עם ישראל לשאת ולסבול את כל הסערות המתחוללות בתולדות האנושות, אבל המציאות העצובה הייתה שאף שכשמשה נשא את התורה בזרועותיו, בני ישראל בקשו מחסה ומגן גם אצל יסודות אליליים – "שאיוו אלוהות הרבה" (סנהדרין סג ע"א). לא היה להם את העוז להיות נישאים רק על גבי התורה ודבר השם.

זו גם הסיבה של גלות בני ישראל מהארץ. קיים חשש, שברגע בו עם ישראל יעמוד על קרקע מוצקה משלו, הוא יתחיל להפריז בהערכת חשיבותה של האדמה ואבניה ויתרחק מן התורה, ערכיה, לומדיה ובוניה. הוא יעמיד לרשות התורה היכל מצומצם וסגור, ואילו בחייו הציבוריים הוא ישליט ערכים אליליים בהתאם לרוח הזמן. כאשר העם נטול אדמה, הוא מגלה התמסרות רבה תוך שמחה ובטחון לתורת השם, והוא שם את מבטחו ב"כתב" ולא ב"אבן", ברוח ולא בגשם.

לאחר החטא, אמר השם למשה: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם, וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה השם כִּי נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" (שמות לד, י). כשעם ישראל שומר על הברית שנתן לו השם, הם מובדלים מיתר האומות, שכינת השם שורה ביניהם ומקיימת אותם באופן פלאי.

בסוף הפרשה, מוזכרת בקצרה גם מצוות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד, כא).

התלמוד (שבת קיט) כותב בקשר לשבת: "שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו, ואם לאו, מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כורחו".

בעל ספר "עקידת יצחק" (בפרשת משפטים) מבאר, שחוץ מפשט הדברים, "מלאך טוב ומלאך רע" המה שתי הכוחות הנמצאים באדם תמיד, אחד טוב – והוא כח השכלי, ואחד רע – הוא הכוח התאווני, החומרי, והם הנקראים בלשון חכמים יצר טוב ויצר רע. "כאשר יכוון האדם לעבודת יוצרו ויזכור את יום השבת ששקולה כנגד כל המצוות לקדשה ולכבדה, הנה כבר התחיל לענות את יצר הרע ולהרגילו אל רצון הטוב, ומעתה, כל אשר יאמר לו לעשות כמוהו, יש לו כוח גבורה מוספת יום יום. והיצר הרע אשר החל לנפול לפניו לא יוכל לו, אבל יענה אמן ויסייעהו. אמנם כאשר יהיה חס ושלום זה בהיפוך, גם כן מלאך טוב עונה אמן, שכל אחד יענה אמן בעל כרחו למאמר חברו".

זהו המאבק בין ה"כתב" לבין ה"אבן". כאשר הכתב גובר, כל כוחות הרע מתכופפים בפני הטוב ואומרים לו "אמן".