הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
לאחר חטא העגל שבו שיבר משה רבנו את הלוחות הראשונים, עלה למרום והפיל תחנוניו לפי ה' שיתרצה לסלוח, ואכן נענה ה' ואמר "סלחתי כדבריך" ורצה הקב"ה ליתן את הלוחות השניים חלף הלוחות הראשונים שנשברו – "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" (פרק לד פס' א). וכתב רש"י "אתה שברת הראשונות אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח את ארוסתו [בביתו] עם השפחות. מתוך קלקול שקלקלו השפחות יצא עליה שם רע [כביכול קלקלה עמהן] עמד שושבינה [שהשתדל בזיווגה למלך] וקרע כתובתה. אמר, אם יאמר המלך להרגה, אומר לו 'עדיין אינה אשתך' בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול [ממנה] אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי. כן [הדבר אף כאן] המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל לכך נאמר פסל לך".
וגוף דברי המשל טעונים באור רב. ראשית, מה הועיל השושבין בכך שקרע את הכתובה, והלא אין הכתובה סיבת הנישואין אלא סימן לנישואין, ואף לאחר קריעתה עדיין קשורה היא למלך. עוד קשה, שלבסוף כאשר נתגלה שהשושבין הציל את הארוסה ע"י קריעת הכתובה מגזר דין מוות שלא הייתה ראויה לו, היה לו למלך להודות לשושבין שגמל עמו טובה גדולה, ואילו במשל מבואר שהמלך האשים את השושבין בקריעת הכתובה עד שתבעו בתשלום הכתובה החדשה.
עוד קשה בדמיון המשל לנמשל. במשל מתחילה טעה המלך בהבחנתו וחשב שאף ארוסתו קלקלה ולכן ביקש להרגה, וכיון שנקרעה הכתובה שַׁכך כעסו ובדק והוברר שטהורה היא ונתרצה לה המלך. אך בנמשל שעוסקים אנו בקב"ה שלפניו גלויים כל הנסתרות, וכי לא ידע שישראל לא חטאו אלא הערב רב, וביותר שהרי אמר למשה "לך רד כי שיחת עמך" (לב ז) וברש"י "העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקיבלת" הרי שידע שהערב רב קלקלו ולא ישראל ומדוע מתחילה רצה להרגם. וכן מדוע הוצרך משה לשבור את הלוחות, והלא ידוע לפני הקב"ה שישראל לא חטאו.
והביאור בזה, על פי הגמ' (קידושין פא א) "אמר רב, מלקין על לא טובה השמועה, שנאמר (שמואל א ב כב) אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שמועה". פירוש, מי שיצא עליו קול ברבים שהוא עובר עבירות, אף שאין בידנו ראיות על כך, מלקין אותו על כך שהכניס את עצמו למצב שיצאו עליו שמועות לא טובות. וזהו הטעם אצל המלך במשל שמתחילה רצה להרוג את ארוסתו, שלא על מעשה העבירה רצה להרגה, שאף אם לפי האמת לא קלקלה, מכל מקום, כיון שיצא שם רע על ארוסתו ונפגם כבודו, רצה להרגה ובכך לתקן את פגם כבוד המלך.
וכיון שמתחילה סיבת ההריגה הייתה מחמת פגימת הכבוד, הועילה קריעת הכתובה על ידי השושבין, שכאשר נקרעה כתובתה, אין הארוסה נראית בעיני האנשים כקשורה אל המלך, וממילא אין כבודו נפגם. וכיון שסיבה זו נתבטלה, עתה התפנה המלך לבדוק האם אכן קלקלה ארוסתו או לא. וכשבדק ומצא שכשרה היא, אמר לשושבין שעליו להביא לו את נייר הכתובה. וטעם הדבר שהטיל את תשלום הכתובה על השושבין, לפי שכל הסיבה שרצה להורגה מתחילה היות והייתה בחברה רעה, ועל השושבין מוטל לדאוג שלא תשהה ארוסת המלך בחברה לא טובה, ונמצא שלא תיקן השושבין אלא את מה שהוא עצמו קלקל, ולפיכך חייבו המלך בנייר הכתובה השנייה.
ועתה נחזה כיצד עולה הנמשל בדיוק נמרץ למשל. ישראל המה ארוסת המלך – הקב"ה. וכיון שנתחבר עם הערב רב יצא עליהם שם רע, ומחמת יחסם עם הקב"ה נגרם פגם בכבוד ה', ונתחייבו ישראל כליה אע"פ שבאמת לא קלקלו. עמד משה ושיבר את הלוחות ושוב לא היו ישראל קשורים כל כך להקב"ה בעיני כל העולם, ומעתה לא נפגם כבודו של הקב"ה כל כך, ונסתלקה גזירת כליה. ועתה נגלה לכל שלא חטאו ישראל אלא הערב רב, ונעשו ראויים ללוחות שניות, ואמר לו הקב"ה למשה פסל לך, אתה גרמת שישתברו לוחות ראשונות שאתה היית שושבין של ישראל, ועתה גרמת לערב רב שיבואו בקרב ישראל (רש"י לב ז), ונתגלגל הדבר עד שהיה מוכרח לשבר את הלוחות להצילם, לכן עליך להביא שני לוחות אבנים שיהיו ללוחות השניות.