הרב ירחמיאל קראםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת".
ללבוש תפקידים רבים, אחד מהם: הוא מקטלג את החברה. הוא מכשיר העוזר לנו לשייך ולסווג את הסובבים אותנו. צבע הכיפה וסוג החומר שלה מזהה את הנושא אותה, ירצה או לא, להשקפות ולאורחות חיים ידועות, אין כל סיבה הלכתית להתייחס לכיפה הסרוגה באופן שונה מהתיחסותנו לכיפת הסמט השחורה, שכן לא על הראשונה ולא על השנייה נאמר למשה רבינו "כזה ראה וקדש". יתרה מזאת, אפשר וכיפה סרוגה מסוימת תכסה את הראש יותר מהאחרת. ועם כל זאת, צא ולמד כמה מספרת הכיפה על זה שחובש אותה. היא מאפיינת אותו וגלה מהר מאד על זהותו הרוחנית – תורנית של הנושא אותה.
כי הלבוש משדר זהות והשתייכות. ויודגש שוב: אין מדובר כאן במשהו החורג, חלילה, מגדרי מה שמחייבות הלכות צניעות. לא מדובר בבגד החושף את מה שצריך להיות מכוסה. מדובר בפרטי לבוש כשרים למהדרין. ועם כל זאת, זה הלובש אותם מכריז, בעל כורחו, על זהותו, גם אם חושב שבמעמקי נפשו אינו כזה. הוא מכריז ואומר: ראו מי אני. ואז, על כורחו ינהגו עמו כמו שזיהה אותו הלבוש שלבש. על כורחו "ידחפו" אותו אל החברה המזוהה עם הלבוש שלובש.
וישאל השואל: וכי מה הנזק שיכול להיגרם מכך?
שינוי עצום בזהות הפנימית. בן ישיבה היוצא לרחוב ללא הכובע והחליפה שלו אינו דומה לזה המקפיד ללכת דווקא עם "מאני דרבנן". הוא ירשה לעצמו לזלזל מעט בשפתו, להסתובב במקומות שחברו אינו מסתובב ולקנות בחנויות שחברו לא יכנס לתוכן. קל לו יותר להסתובב בקניון, מקום הרחוק מהשראת שכינה. הוא יעמוד להסתכל בחלונות ראוה בעוד חברו ירוץ כנשוך נחש. הוא ירגיש יותר זהות ושייכות לרחוב החילוני, אותו רחוב הגורם לחברו להרגיש כמי שכפאו השד.
מעשה ביהודי חילוני שהתקרב אל הדת וחזר בתשובה, הלה החל לנהוג כשומר תורה ומצוות אמיתי. הוא דקדק בקלה כבחמורה ונהג באורחות חיים כיהודי חרדי. רק בפרט אחד שינה מסגנון החיים החרדי. לראשו חבש כיפה סרוגה. היתה זו כיפה גדולה שלא היה בה שום בית מחוש. כשנשאל פעם ע"י ידיד חרדי לגבי הכיפה הסרוגה, השיב בנימה שהיה בה מן התרעומת: "אם בכל הפרטים אני בסדר, רק עניין הכיפה מפריע לך? ".
לכאורה הוא צודק. אין כל סעיף ב"שולחן ערוך" המייחס ערך מיוחד לחומר ממנו נעשתה הכיפה. אך רק לכאורה. אליבא דאמת טעה טעות מרה שהוסברה לו ע"י ידידו, דמות ידועה בהפצת היהדות: הכיפה הסרוגה אינה פסולה לכשעצמה, אלא בהיותה גשר פתוח לעולם שממנו ברח. חבישתה של כיפה שחורה נחשבת כשריפת כל ערוצי קשר עם העולם החילוני. היא מונעת ממנו כל אפשרות פזילה למקומות אסורים. זו שבחה וזו מעלתה.
כי הבגד עושה את האדם. וכיוון שכך, עלינו לדאוג ללבוש ראוי, כדי לעשות את עצמו ראוי. כאשר בני ישראל רצו לשמור על זהותם במצרים הם נזהרו מלשנות מלבושם, שכן בכך יצרו חיץ בינם לבין גויי הארץ. אילו היו מתלבשים כמו ששכניהם היו מתלבשים, הרי גם אם היו גומרים בדעתם לשמור על יהדותם, לא היה עולה הדבר בידם. על כורחם היו נמשכים לבתי התיאטראות המצריים באין מחסום הגורם לאי נעימות. בקלות נסבלת היו מסתובבים במקומות שהשהיה בתוכם היתה גורמת להם מבוכה אילו היו מסתובבים עם הלבוש היהודי.
נמצא איפוא, כי מלבד עובדת היות הלבוש גורם מחנך ומפנים מסרים, דוגמת בגדי הכהן, המזכירים לו את מעמדו, הרי שיש בהם גורם של מחסום בפני החטא.