הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בסוף הפרשה, אחרי הציווי על בניית מזבח הקטורת, כתוב "והקטיר עליו אהרן קטורת וכו' ובהעלות אהרן את הנרות" [ל', ז' – ח']. בסדר העבודה, תחילה היה הכהן מכין את הנרות, אחר כך מקטיר קטורת, ולבסוף מעלה את הנרות. ולכאורה צריך להבין, מדוע הכהן לא הדליק את הנרות מיד לאחר הטבתם, אלא קודם מקטיר את הקטורת?
וראיתי מבארים, על פי דברי הגמרא ביומא [כ"ו.] שהקטורת הייתה מעשרת את מי שהקטיר אותה. והתורה מלמדת אותנו, שמי שמתעסק בכסף ועושר, אפילו אם למד תורה מקודם, צריך לחזור וללמוד אחר כך עוד, כמו שהכהן היה מתעסק עם נרות המנורה המרמזת לתורה לא רק לפני הקטרת הקטורת, אלא גם אחריו.
עניין דומה נמצא בתפילת ברכת החודש, שיש שם לכאורה כפילות בבקשות על יראת שמים: בהתחלה מבקשים "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא" ואחר כך מבקשים שוב "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים". וההסבר לכפילות הוא, היות שלאחר הבקשה הראשונה על יראת שמים אנו מבקשים "חיים של עושר וכבוד", א"כ מיד אדם צריך לחזור לבקש "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים".
וזה דבר ששייך גם בכהן גדול וגם באדם פשוט.
דבר נוסף שרואים בפרשה ששייך גם אצל אדם גדול וגם באדם פשוט, הוא העניין של לשון הרע, שהרי בגמרא בבבא בתרא [קס"ה.] כתוב "מיעוטם בעריות רובם בגזל וכולם באבק לשון הרע", משמע שגם הצדיקים וגם האנשים הפשוטים צריכים כפרה על חטא לשון הרע.
לפי זה אפשר להבין למה על המעיל נצטוו בני ישראל לשים פעמונים ורימונים. כידוע, הרימון מסמל את פושעי ישראל, כמו שכתוב בגמרא בחגיגה [כ"ז.] שפושעי ישראל נמשלו לרימון, ופעמון זהב מרמז לגדולי ישראל שמשמיעים קולם בפני תלמידים, כמו שכתוב ברש"י בברכות [נ"ז. ד"ה תלי טבלא] "שהיה זוג וענבל תלוי בצוארו ומשמיע קול והוא סימן לראש ישיבה שמשמיע קול לרבים".
אם כן מצינו שתי נקודות בפרשה שכל אדם בישראל צריך לשים לב אליו, שברגע שמתעסקים עם כסף, צריך לבקש שוב על יראת שמים ולחזור על הלימוד. וכן נמצאנו למדים, על הזהירות הרבה בעוון לשון הרע, שכנגד זה הכהן הגדול נכנס עם המעיל שמכפר על עוון לשון הרע, וזה בשביל כל כלל ישראל, גדולים כקטנים.