הרב מאיר אסטריקביום חנוכת המשכן נצטווה משה רבינו להקריב פר לחטאת ושני אילים אחד לעולה ואחד לשלמים. ובהקרבת האיל הראשון [עולה] אומר הכתוב "ריח ניחוח אשה לה' הוא" (פרק כט פס' יח) וכתב רש"י "ריח ניחוח. נחת רוח לְפָנַי, שאמרתי ונעשה רצוני; אשה. לשון אש, והיא הקטרת איברים שעל האש". ובהקרבת האיל השני [שלמים] נאמר "לריח ניחוח לפני ה' אשה הוא לה'" (פס' כה) וכתב רש"י "לריח ניחוח. לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו; אשה. לאש נתן; לה'. לשמו של מקום".
ויש לדקדק מדוע באיל הראשון כתוב "אשה לה' הוא" הקדים תיבת לה' לתיבת הוא, ואילו באיל השני כתוב "אשה הוא לה'" הקדים תיבת הוא לתיבת לה'. ובדברי רש"י רבו הדקדוקים. באיל הראשון פירש שהקרבתו "נחת רוח הוא מלפני וגו'" לשון נוכח, ואילו באיל השני כתב "נחת רוח למי שאמר וגו'" לשון נסתר. ובראשון פירש "אשה. הקטרת איברים על האש", ובשני פירש "לאש נתן". ובכלל יש להבין מהו "לאש נתן". ובאיל הראשון כלל לא ביאר תיבת "לה'" ואילו באיל השני ביאר הכוונה "לשמו של מקום" וכל זה מצריך ביאור.
ולהבנת הדברים יש להקדים את הפעולות הנעשות בקרבן וריצוין. עיקר כפרת הקרבן תלויה בעבודת הדם, נתינת הדם על המזבח בגמר עבודות הדם מתירה את חלקי הקרבן הנקרבים, ולאכול את החלקים הנותרים. קרבן שלא נזרק בו הדם פסול וצריכים בעליו להביא קרבן אחר תחתיו. אחר זריקת הדם יש להקריב את אימוריו [ברוב הקרבנות זהו חלק מהאברים הפנימיים ובעולה כולה נקטרת] אף עבודה זו מהווה חלק מכפרתו של הקרבן, ולכן כל זמן שהאימורים קיימים אסור לאכול את הבשר עד לאחר הקטרתם (ויקרא ז לא וברש"י) אמנם בדיעבד אם נפסלו האימורים אין הם מעכבים בכפרת הבעלים. שאר העבודות הנעשות בקרבן כגון שפיכת שיירי הדם ושריפת פרים הנשרפים אינם באים לריצוי כלל אלא הן מצוות ככל מצוות התורה.
ועתה נבוא לדון בכפרתם של שני האילים שקרבו ביום חנוכת המשכן. האיל הראשון היה קרבן עולה ובקרבן עולה שריפתו על המזבח היא חלק מכפרתו וריצויו. אולם באיל השני מלבד שריפת אימוריו ככל קרבן שלמים נוספה בו הוראת שעה להקריב את השוק ומקצת הלחמים. ונראה ששריפת דברים אלו אינם חלק מריצוי הקרבן כשאר הקטרת אימורין אלא מצוה בלבד וכעין שפיכת שיירי הדם ליסוד שאין זה חלק מכפרת הקרבן אלא מצוה בעלמא, וחילוק זה מדויק ברש"י. שבאיל הראשון כתב "אשה. הקטרת איברים שעל האש" כלומר הנתינה על האש היא חלק ממצות ההקטרה של הקרבן המרצה על הבעלים, ואילו באיל השני כתב "אשה. לאש נתן" כלומר שאין בנתינתה על האש עבודת ריצוי של הקטרה אלא קיום מצוה בלבד.
ובכך מתבאר מדוע באיל הראשון כתוב "אשה לה' הוא" ובשני "אשה הוא לה'" שהאיל הראשון שהקרבתו באה לריצוי, וכל קרבן שבא לרצות ניתן הוא כביכול ישירות לה', כתוב "אשה לה'" שעצם שריפתו זהו כנתינה לה', וכיון שהפסוק מתפרש כפשוטו לא פירש בו רש"י מאומה, אך באיל השני שאין זה עבודת ריצוי אלא עשיית מצוה בעלמא, כתוב "אשה הוא" כלומר, מצוה לשורפו באש. ומ"מ מוסיפה התורה לאחר מכן שאף בזה יש נתינה "לה'" וכפי שפירש רש"י "לשמו של מקום" שאף שאין זה מרצה ואין זה נחשב כנתינה לקב"ה מכל מקום יש בכך מעלה שנעשה לשמו של מקום.
ועתה מבואר מדוע באיל הראשון כתב רש"י שהקרבתו "נחת רוח לפני וגו'" לשון נוכח, ואילו בשני כתב לשון נסתר. דהראשון שכל הקרבתו באה לרצון לפני ה' ונחשב כנתינה ישירה לה' כתב רש"י לשון נוכח שכיבכול עונה הקב"ה כנגד הקרבה זו ואומר שקבלת הקרבן זהו נחת רוח לפניו, אך באיל השני שלא כל הקרבתו באה לריצוי כתב רש"י שגם בה יש נחת רוח בלשון נסתר, שאף שאין זה נתינה ישירה לקב"ה, מ"מ יש נחת רוח למי שציוה לעשות גם כל שאר העבודות ונעשה רצונו.