הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו" (פרק כה פס' כא) ציווי זה שלא להסיר את הבדים מן הטבעות, לא מצינו אלא בארון ולא בשאר כלי המקדש, ויש לבאר עניין זה בדרך אגדה ובדרך הלכה.
בדרך אגדה יש לומר, ע"פ היסוד, שככל שדבר חשוב ונצרך יותר, כן יש לחשוש ולהיזהר אפילו מדבר רחוק מאוד. וכפי שביאר בספר החינוך (מצוה תי) שהטעם שעל שגגת כרת מביאים חטאת ועל שגגת רציחה מתחייבים גלות, שעל אף ששני המעשים נובעים מחוסר שימת לב, עונשו של הרוצח חמור יותר לפי שבמקום שמתעסקים עם חיי אדם יש לנקוט בזהירות יתירה. ולפיכך רק המלך נצטווה שלא להרבות בכסף ובנשים, שאף שהחשש בדברים אלו פן יבוא לידי גאווה או נשיו יטו לבבו, וחשש זה קיים אצל כל אחד ואחד, אך אצל המלך כיון שהוא "לב כל הקהל" (לשון הרמב"ם מלכים ג ו) יש לנקוט בו משנה זהירות. ולענין שבת אומרת הגמ' (שבת נב א) דאף שאצל כל בהמה רצועה בין קרניה זוהי שמירה יתירה ואסורה בטלטול, אצל פרה אדמה הואיל ודמיה יקרים – ביחס לסיכון זה – אין זה שמירה יתירה והותר לה לצאת עם רצועה בשבת. ובגמ' (יומא ב א) חושש רבי יהודה למיתת אשתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, ובגמ' (סוכה כד א) מבואר שבכל מקום ר' יהודה אינו חושש למיתה פתאומית ורק בכהן גדול ביום הכיפורים שכל כפרת עם ישראל תלויה בו, חושש.
וכיון שכך, אף שכל כלי המקדש קדושים הם גבוה מעל גבוה, מכל מקום הארון הוא החשוב מביניהם, וכדברי החינוך (מצוה צו) "שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות", שמחמת גודל חשיבתו של הארון, חוששים אנו שמא יארע מקרה [כגון דליקה] ויהיו חייבים למלטו לאלתר, ואילו לא יהיו לו בדים לא יספיקו לפנותו טרם ינזק, ואף שזהו חשש רחוק, נתבאר, שבמקום שההפסד גדול חוששים אף לנזק רחוק.
ובדרך הלכה יש לומר, דשנינו בעבודת יום הכפורים שהכהן הגדול הכניס את מחתת הקטורת לתוך קודש הקדשים "הגיע לארון [הברית, שהיה מונח בתוך קה"ק] נותן את המחתה בין שני הבדים" (יומא נב ב), ואפשר ש"בין הבדים" לא היה סימן מקום בלבד, אלא דין הוא שהקטורת תוקטר בין שני בדיו של הארון דוקא, כלומר הבדים לא היו רק אמצעים לשאת בהם את הארון, אלא שימשו ככלי שרת לעניין כך שביניהם הוקטר הקטורת, ולכן אסרה תורה להסיר את הבדים, שהרי על ידי כך יתבטל הכלי שרת של "בין הבדים", אבל הבדים של שאר הכלים לא היו שם אלא לסיוע בזמן המסעות, וממילא בשעת חנייתם לא אסרה התורה להסיר את הבדים, שהרי אין בזה שום ביטול כלי שרת.
וראיה ליסוד זה – שהאיסור להסיר את הבדים אינו איסור מחמת עצמו, אלא שצורת עשיית הארון היא עם הבדים ולכן ממילא אסור להסירם – מדברי רש"י (כח לב) על הכתוב בענין המעיל "שפה יהיה לפיו, לא יקרע" וביאר רש"י שהטעם שנקט הכתוב לשון ציווי "לא יקרע" ולא לשון נתינת טעם "לבל יקרע" או "שלא יקרע" לפי שזהו צווי בצורת עשיית המעיל, לעשותו באופן שלא יקרע וממילא למדנו שהמקרעו עובר איסור, וסיים רש"י "וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון" שאף בהם עיקר הצווי לעשותם באופן שלא יזועו ממקומם וזוהי צורת עשייתו, וממילא המסירם עובר בלאו.