הצלת נפשות

חסה התורה אפילו על ממונו של יהודי ודרשה מחברו את השבתם של השור והחמור התועים. גם אם הדבר כרוך במאמצים ובעמל. כי מצוה היא כמו כל מצוות עשה והעוסק בה פטור מהנחת תפילין וממתן צדקה לעני. ומכאן עלינו לדון בקל וחומר אם כך חסה התורה על ממונו של ישראל ודרשה את השבתו, הרי על אחת כמה וכמה שחסה על נפשו של בן ישראל אשר נאבדה, וחייבה את השבתה.

יהודי שסטה מהדרך הישרה נחשב כמאבד עצמו לדעת. שכן, מה לי אם קפץ אל תוך מותו שבעולם הזה ומה לי אם קפץ אל תוך מותו שבעולם הבא. ככלות הכל נטל זה את גורלו בידו ועליו החובה להשיב לו את נשמתו האבודה ממנו.

כי אין לך השבת אבידה גדולה יותר מהשבת נצח, החזרת העולם הבא, אותו עשוי לאבד, חס ושלום, זה אשר התרחק משמירת תורה ומצוות. אם קובע הרמב"ם בפירוש המשנה שלו (נדרים פרק ד' משנה ד') כי כאשר רופא מטפל בחולה הוא מקיים מצוות השבת אבידה , שכן הוא מחזיר לחולה את גופו שנאבד ממנו, הרי ודאי מי שמשיב את הרחוקים משמירת התורה אל אביהם שבשמים נחשב כמשיב אבדה.

כבר מרן החזון איש קבע כי הצלת ילד לחינוך יהודי נחשבת בזמננו לא פחות מהצלת ילד מטביעה בנהר (אגרות החזו"א,חלק ב' אגרת מ"ז) כאשר נאנח פעם מאן דהוא באוזניו, בעיצומה של מלחמת העולם, על דם ישראל הנשפך כמים באירופה, השיב לו החזו"א ומדוע זה לא תכאב את חינוכם לשמד של המוני ילדי ישראל שבארץ.

שכן, קשה לנו לערוך השוואה בין שריפת הנפשות שהתבצעה בקיבוצים לשריפת הגופות שעלו בעשנם של טרבלינקה ומיידנק. ההשוואה נשמעת מזעזעת  ומקוממת ביותר. אך מי שמאמין כי ילד שהתחנך בעין שמר הפסיד תענוגות נצח לדורי דורות, וכי אין מילים שיוכלו לבטא את מה שהפסיד לעלמא דאתי בשל אותם מדריכים שהובילו אותו לשמד, יבין לרוחה של ההשוואה גם אם היא נשמעת מזויעה.

והלוא "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", סיים אז מרן החזו"א את שיחתו.

נמצא כי מי שהציל משמד גדול מזה שהציל מטביעה. שכן, בעוד האחרון הביא את הניצול לעוד מספר שנים של הנאה מעולם הזה, הרי הראשון זיכה את הניצול להתענג על זיו ה', העידון הגדול שבעידונים.

והיה אומר החזון איש, כי מי שאינו מתחנך בבית אביו לתורה וליראה דינו כיתום, אשר מצווה מדאורייתא לחמול עליו ולעשות למען חינוכו.

כשהתגלגלה פעם שיחה במחיצת מרן הגרי"ז זצ"ל בענינה של הצלת ילדי ישראל מקיבוצים, התבטא הגרי"ז נחרצות. הגאון מבריסק קבע כי הדבר נחשב כפדיון שבוים וכפיקוח נפש, עד כדי חיוב חילולה של השבת למטרה זו.

כשנודע לו פעם כי באפשרותו של פלוני היתה הצלתו של ילד אלמוני וכי הוא דחה את נסיעתו ליום ראשון, גער בו והוכיח אותו על הדחיה. "חסיד שוטה שכמוך", גער בו הרב, "היה עליך לקחת אוטובוס ולנסוע אל הקיבוץ. בעיצומו של יום השבת, כדי להציל את הילד מציפורני הקיבוץ". כי הצלה משמד כמוה כהצלה ממות ואף יותר מכך. וכמו שכותב הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל באחד ממכתביו: "בדעתי כי כבר שוב קיבל לדבר ולחזק בדברי חכמה ויראה. כי אין לאדם להתרשל בענינים כאלו בעת כזו, כי ממש הוא פיקוח נפש"…

באחת משיחותיו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל והיה זה לפני כארבעים שנה השוה הגאון את מעמדה הרוחני של ארץ ישראל לבית חולים ענק שבו שוכבים המוני חולים, המתגוללים במסדרונות ובחדרים שונים בהעדר ידיים עובדות. רק צוות קטן ועלוב של מספר רופאים ואחיות מטפל בהמוני החולים המשוועים לעזרה ואין עונה. כזו אמר רבי יחזקאל, פרצופה של ארץ הקודש.

רבי יחזקאל הוסיף כי החכם מבין שזוהי העת לעמול ולאסוף שקים של מצוות על נקלה. בטרחה מועטת אפשר לפעול גדולות ונצורות, להציל נפשות. והחכם עיניו בראשו -"חכם לב יקח מצוות".

כמה עשרות שנים קודם לכן התבטא רבי ישראל מסלנט זצ"ל, אבי תנועת המוסר, בהתבטאות שהיה בה משום ביקורת נוקבת כלפי צדיק שמישהו הציגו לפניו כצדיק נסתר

אינני מאמין כי אדם העומד במעלה גדולה, בחכמה וביראת חטא, יסתיר את עצמו בזמן שכזה ויהיה נחבא אל הכלים, יושב בדד ודומם. הלא עתה מוטלת חובה קדושה לעשות למען הצלתו של הדור.

מהו החסד הגדול ביותר שיכול האדם לעשות עם חברו היה אומר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל:

פסגת החסד של הקב"ה בבריאה אינה אלא בעולם הבא. כמו שהרחיב והעמיק הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים": "מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא בעולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה". נמצא איפוא, כי גם פסגת חובתו של האדם להיטיב עם חברו נמצאת בחסד שברוחניות, בהבאתו לחיי עולם הבא. בזה האדם גם מתדמה לבוראו ומקיים את הציווי והלכת בדרכיו, שכן כמו הבורא, גם הוא עושה חסד בהבאתו של חברו אל מקום העידון הגדול מכל העידונים.

האם על האדם להיות מיצר שעה שהוא משקיע עמל וזמן רב בהבאת דבר ה' אל הרחוקים יותר משהוא מיצר על הזמן שהוא משקיע בחיפוש אחרי מנין או אחרי ארבע מינים?!

וכבר היה מעשה במספר בחורים אשר הגיבו במורת רוח למשמע בקשה ללמוד תורה עם צעירים מהם. הדבר נודע למרן החזו"א, אשר הגיב בפליאה שהיה בה מהנזיפה: "ותפילין יש לכם פנאי להניח?!"…