הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אחת מהמצוות בפרשה הוא "ובשר בשדה טריפה לכלב תשליכון אותו" [כ"ב, ל']. רש"י מביא את המדרש מכילתא, שהסיבה שהכלבים זכו לקבל את הטריפות של עם ישראל הוא בתור שכר על כך שלא נבחו במכת בכורות.
ולכאורה צריך להבין, הרי מה שהכלבים לא נבחו זה לא היה מבחירה שלהם לא לנבוח, אלא הקדוש ברוך הוא מנע מהם לנבוח, א"כ על מה הם מקבלים שכר?
אלא מבאר הגאון מרן הרב שטיינמן זצוק"ל, שהתורה מלמדת אותנו כאן יסוד גדול: הקדוש ברוך הוא לא מקפח שכר כל בריה (כלשון רש"י), ואפילו חיה או בהמה שעושה את רצון ה'. ואם הדברים אמורים על כלב שלא נבח ואפילו שלא מבחירה, שהשכר שהוא קיבל הוא לדורי דורות, על אחת כמה וכמה יהודי שמקיים מצווה מבחירה, השכר שהוא וצאצאיו יקבלו הוא לאין שיעור.
וביותר: השכר שהכלב קיבל, הוא לא רק שכר גשמי, אלא גם רוחני. בילקוט שמעוני [קפ"ז, מובא בסוף פרק שירה] כתוב שרבי ישעיה – תלמידו של רבי חנינא בן דוסא – התענה שמונים וחמש תעניות, והקשה, איך הכלבים שכתוב עליהם "עזי נפש" [ישעיה נ"ו, י"א] זכו לומר שירה? ענה לו מלאך מהשמיים שהכלבים זכו לכך בגלל שלא חרצו לשונם במכת בכורות. ולא עוד, אלא שזכו לעבד מצואתם עורות לספרי תורות, לתפילין ולמזוזות. רואים מכאן שהכלבים זכו לכזו מעלה רוחנית, למרות שהנביא מתייחס אליהם בתור "עזי נפש", וזה בגלל שהם עשו דבר שלא היה תלוי בהם.
כמה עלינו ללמוד מכך לשמור ולקיים את המצוות שאנחנו צריכים לקיים, ואז הזכות שנזכה על ידי כך תהיה לא פחות, ואפילו הרבה יותר, ממה שזכו הכלבים, שהרי זה מתוך בחירה וכן "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".