מן השמים דיברתי עמכם

מיד לאחר מעמד הר סיני, מקבל עם ישראל ארבעה ציוויים. לפני שהתורה מציינת את אותם ציוויים היא מקדימה הקדמה: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". ולכן: א. "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". ב. "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". ג. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. ד. "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (שמות כ, יט-כג).

מזה שאלוקים מקדים למצוות הספציפיות הללו את המשפט: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" מבינים אנו, שמצוות אלו נאמרו בסמוך וכתוצאה מהחוויה המיוחדת של מעמד הר סיני וההתגלות האלוקית שהייתה בו. כלומר, בגלל שעם ישראל ראה שאלוקים דיבר עמהם מן השמים, לכן הוא מורה להם את אותן ארבע מצוות, ועלינו להבין את מהות הקשר ביניהם.

הציווי הראשון הוא: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".

נוסח הפסוק תמוה מעט ועל פניו יש בו כפילות. לכאורה, אפשר היה להזכיר או רק את חלקו הראשון – "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב", או רק את חלקו השני – "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". מדוע התורה כופלת בלשונה: "לא תעשון אתי" ושוב: "לא תעשו לכם"? ניתן לעיין ברש"י המבאר על פי המדרש וכן ברמב"ן המביא שני הסברים נוספים.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי"ב, (בספרו "העמק דבר" על פסוק זה) מרחיב מעט בכוונת הפסוק והוא אומר, שקשה לומר שכתובה כאן אזהרה על איסור עבודה זרה, שהרי איסור זה כבר נאמר מפי הבורא בעצמו באוזני כל ישראל כחלק מעשרת הדברות. אמנם אנו יודעים שהתורה חוזרת פעמים רבות על איסור עבודה זרה, אך לא נראה שכאן, מיד לאחר הציווי "המקורי" שנאמר מפי הבורא בעצמו לעיני כולם, יש מקום לחזרה זו. בנוסף, אם כוונת התורה בציווי זה היא על עבודה זרה ממש, מה הפירוש "לא תעשון אתי"? מהי כוונת המילה "אתי"?

בעקבות שאלות אלו מבאר הנצי"ב, שאכן לא כתובה כאן  אזהרה על עבודה זרה חילופית לקדוש ברוך הוא חלילה, שהרי איסור זה כבר נאמר מפי הבורא לעיני כל העם, אלא על עבודת אלילים בשיתוף עם עבודת השם, על ידי עשיית מתווכים ויצירת אמצעים ביננו לבין הקדוש ברוך הוא. נצטט את דבריו:

"אלא, כל זה אזהרה במה שאינו עבודה זרה ממש. והנה דרך המלך המשגיח על בני עמו שיתהלך הכל על ידי אמצעים. היינו, האיש המבקש עניין, לא יבוא אל המלך עצמו. אלא להמשנה לו מציע הדבר והוא יעמידם לפני המלך. גם כשהמלך נדרש לחקור על האיש ולדעת צרכיו, לא ידבר עמו ולא יבוא לראות עסקיו, אלא ישלח דבריו לשר אותה עיר לחקור על האיש. ואם כן, יש לנו להחניף וכדומה גם את המשנה הקרוב למלך שיציע הדבר כראוי. וגם לשר העיר מושל הקטן שבעבדי המלך שישיב כהוגן כאשר יהא נחקר, ואף על גב שגם שניהם אין להם כוח לעשות דבר מדעת עצמם, מכל מקום הרבה תלוי בהם.

והיינו סבורים שכך דעת עליון יתברך, שלא לעשות אלהים אחרים 'על פניו' דווקא, היינו להאמין שיש באיזה כח לעשות דבר מדעת עצמו, אבל מכל מקום אנו צריכים לעשות אמצעים בינינו ובין אבינו שבשמים, היינו מושל תחתון סמוך לנו שיהא הקדוש ברוך הוא רואה ויודע על ידו סתרנו וצרכינו, ומושל עליון סמוך לדעת עליון יתברך לבקש על ידו מהקדוש ברוך הוא. על זה באה אזהרה זו 'לא תעשון אתי אלהי כסף'… היינו סבורים לעשות צורות הללו לא לשם עבודת כוכבים ומושלים מדעת עצמם, אלא אמצעים, כאמור. על זה הקדים הקדוש ברוך הוא: 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם', ואין שום צורך לאמצעי, לא לתפילה ובקשת רצון ולא להשגחת השם וידיעתו מה שבקרבנו".

נטיית הלב של בני אדם היא לחפש מתווכים בינם לבין בורא עולם, משום שהם טועים לחשוב שגם אין זה מכבודו של בורא עולם להתייחס ליצורים "פשוטים" כמוהם, וגם שאין להם רשות ויכולת לפנות ישירות ובאופן בלתי אמצעי למלך מלכי המלכים. לכן פונה האדם לכוחות שהם אמנם חלשים יותר, אלוהי כסף ואלוהי זהב, אותם הוא מסוגל לתפוס בחושיו ומולם הוא מסוגל לעמוד, בתקווה שהם יפנו את תפילתו לבורא עולם (כעין זה כותב הרמב"ן בפירושו לחטא העגל, שמבחינת בני ישראל העגל היה אמור להיות מתווך ואמצעי).

כיוון שהקדוש ברוך הוא יודע עד כמה עמוקה בלב האדם הנטיה לסמוך על כוחות שניתן לאחוז בהם, לחוש אותם או לראותם, מוסיף הקדוש ברוך הוא לציווי על  איסור עשיית מתווך גם את החוויה של ההתגלות בסיני. לא רק התוכן של ההתגלות בסיני מנוגד לנטיית השיתוף, אלא גם חווית ההתגלות עצמה – "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". עם ישראל זכה לחוויה בלתי נתפסת, מלך מלכי המלכים הופיע אליהם ישירות ודיבר אליהם, ללא שום מתווכים וללא שום אמצעי, לכן, פונה הבורא ואומר לישראל, זכור, "לא תעשון אתי" לא אל אחר, לא כוח אחר, לא אדם ולא כל דבר שתעלה על דעתך. כשאתה מתפלל שאשלח לך ישועה וכשאתה מקווה ומצפה שאחלץ אותך מן הצרה, אל תתפלל אל מישהו אחר כדי שהוא יפנה אליי עבורך, ואל תייחל למשהו נוסף שיסייע לך מול בורא עולם, חוץ מבורא עולם בעצמו.

לסיכום, הדגש בציווי זה הוא שהקדוש ברוך הוא, מן השמים ומן "המרחק" האינסופי דיבר ישירות אל עם ישראל שנמצא למטה, על הארץ, ולכן עלינו לדעת שאין שום צורך במתווכים וחלילה לנו "להתחנף" לכל מיני אנשים וכוחות.

שלשת הציוויים הנוספים הקשורים כולם למזבח, יובנו גם כן בהקשר הזה.

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".

אלוקים פתח ב"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" וכעת הוא פונה לאדמה – "מזבח אדמה תעשה לי". המזבח צריך להיות מחובר לאדמה, לארץ. כלומר, הרעיון של עבודת המזבח הוא להיות חלק מהעולם הטבעי, ובכך לבטא שהעולם הטבעי והארצי יכול להתחבר לבורא עולם, הגבוה מכולם. בכל מקום בו תזכיר את שמו של השם, הוא יבוא אליך. אלוקים כביכול "יעבור" את כל הדרך מהשמים ועד לאדם היחידי שנמצא אי שם על פני האדמה ויברך אותו.

התורה בספר דברים כותבת על מעמד הר סיני: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר השם אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי, אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד, י).

מה הפירוש "אשר הם חיים על האדמה"? מה הפסוק בא ללמד? הרי ברור שאדם יכול לירא את השם רק כל עוד שהוא חי על האדמה?

הרב אייזיק שר (בספרו לקט שיחות מוסר) כותב שיש כאן רמז – התורה ניתנה דווקא לאנשים הנמצאים על פני האדמה. למלאכי מרום יש סוג יראה אחר, לנו – בני האדם, יש את מצוות יראת השם כאן – על האדמה.

הציווי הנוסף מורה אף הוא על אותו עקרון: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". כלומר, כשאדם בונה מזבח אבנים, האבנים צריכות להיות שלימות ובצורתן הטבעית מבלי לסתת אותן.

כשאדם בונה מזבח, עליו להשתמש באבנים טבעיות שצורתן לא השתנתה. אבנים טבעיות הן רכיבים הלקוחים מהאדמה עצמה והן אלו האמורות להיות חלק מהמזבח, ללא שום פעולה של בניה, יצירה או שינוי. אדם כפי שהוא, בצורתו הנוכחית ובמעמדו העכשווי, צריך לפנות באופן ישיר אל השם ולדעת שהוא חוסה תחת כנפיו. כשאדם משתמש בכלי או בחפץ כדי לסתת את האבנים ולשנות אותן כדי שהן יהיו מזבח, הוא בעצם "מחלל" את הרעיון שלא צריך שום אמצעי ומתווך שיסייע בקשר שבין האדם לבוראו. שאדם לא יחשוב שהוא לא יכול לעמוד מול בוראו לפני שהוא "מסתת" את עצמו. לא! איך שאתה כרגע – תפנה לבוראך ותתקרב אליו.

המצווה האחרונה היא "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". כלומר, אסור שהעלייה למזבח תיעשה על ידי מדרגות אלא על ידי כבש.

פסוק זה כולל בתוכו הדגשה שהמזבח הוא משהו שמטפסים אליו, מה שלא היה ברור מלכתחילה. היינו יכולים לחשוב שמזבח הוא משהו הניצב בגובה המותניים, ואין כל צורך לעלות אליו. הפסוק מזכיר שיש לעלות אל המזבח, כלומר יש בזה משמעות של עלייה לשמים. בהר סיני השם ירד מהשמים אל הארץ, ועבודת המזבח משמעותה עליה של האדם מהארץ לשמים.

מכיוון שהעלייה למזבח היא פעולה של עלייה והתעלות, יש לנקוט בצעדים שישמרו על הטהרה והקדושה.

"קבוצת" מצוות אלו, אשר נאמרה מיד עם סיום מעמד הר סיני, כוללת בתוכה רעיון מרכזי אחד, שמעמד הר סיני חולל מהפכה ב"כללי" ההתחברות בין האדם לקדוש ברוך הוא – "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". השם דיבר ישירות עם האדם, ללא שום אמצעי נוסף. כך היה אז, וכך יהיה תמיד.