הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לאחר שטבעו המצרים בים סוף כותבת התורה "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (פרק יד פס' ל) וברש"י הביא לדברי הגמ' (פסחים קיח ב) שפלט הים לפגרי המצרים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל, כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר רחוק ממנו וירדפנו אחרינו. וכתבו התוס' (ערכין טו א ד"ה כשם) שלא חששו ישראל שהקב"ה יעשה נס אף למצרים, אלא ביארו שישראל לא עברו את הים לרחבו מצד לצד לעבר ארץ ישראל, אלא הלכו בתוך הים בצורת חצי גורן עגולה מצד אחד של המדבר לצד אחר, ואמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה ויצאנו שוב למדבר, כך מצרים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו דרך המדבר וישיגונו, כי היו סבורים שלא יעברו המצריים בים אלא יבואו מצד אחר.
ובהמשך הגמ' (פסחים שם) מצינו שהדגים התלוננו על שנלקח מהם מאכלם [יעויין באור החיים (טו יב ד"ה נטית)], והקב"ה השיב שיפרע את חובו כשיתן לים את פגרי סיסרא וצבאו [שהם מרובים מחיל פרעו]. והים עדיין בשלו, "יש עבד שתובע את רבו" פירוש שחושש שמא יתבייש לתבוע את חובו מהקב"ה. וכתשובה לחששו של הים העמיד הקב"ה את נחל קישון כערב. ואכן כאשר סיסרא וצבאו טבעו בנחל קישון, הנחל סחפם לים ושם היו למאכל הדגים.
והדברים מוקשים מרישא ועד גמירא, מדוע חושש הים שהקב"ה לא יקיים הבטחתו ללא שיתבענו, ועד כמה שיש לחוש לכך, מה יועיל לזה ערב, דרק בבני אדם שייך מושג ערבות שאומר המלווה ללווה אף אם אתה לא תעמוד בהתחייבותך, אפָּרע אני מן הערב, אך אצל הקב"ה שכל הבריאה שלו היא, אם ירצה מטעם שהוא שלא ליתן לים מזון אחר, שום ערב לא יוכל לעשות זאת בלא רצונו. וכן מה שבסופו של דבר הלווה – הקב"ה תבע את הערב, תמוה. שהרי דרך העולם שהמלווה הוא שתובע את הערב, ובכלל תמוה מדוע הקב"ה הוצרך להטביע את צבאו של סיסרא דרך נחל קישון ולא ישירות בים – מקום הדגים.
ושמעתי בזה, דיש לפרש את דברי הגמ' באופן אחר. הים מעולם לא חשדו להקב"ה שלא יקיים דיבורו, ואף הקב"ה לא השתמש בנחל קישון כערב להבטחתו. אלא חשש הים, שכשם שבים סוף חששו ישראל שמא המצרים יצאו מצדו האחר של הים וירדפו אחריהם, ומטעם זה הוצרך הים לפולטם – אף אצל סיסרא יהיו בני ישראל קטני אמונה וידרשו לראות את הפגרים, ושוב יקופחו הדגים ממאכלם וזו כוונת הים בטענתו "יש עבד שתובע את רבו", מלשון קביעה שהרי מצינו שבני ישראל עבדי ה', תבעו את הפגרים בים סוף וא"כ אף אצל סיסרא אפשר שיתבעו כן, ודבר זה מדויק בלשון הגמ', שמתחילה כשביקש הקב"ה מהם לפלוט את הגופות טען הים "רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו", ו"כלום" לשון תמיהה הוא, שהקשה הים היאך נדרש אני להחזיר את ה"מתנה" לאחר שקיבלתיה, אך בטענת הים שאין הוא רוצה להסתמך על סיסרא וחייליו אמר "יש עבד שתובע את רבו" ונחסרה תיבת "כלום" לפי שאין זה קושיא אלא קביעה, וטען הים, שכשם שמצינו שבנ"י תבעו מהקב"ה את גופות המצרים, כך יתכן שיתבעו את גופות חיל סיסרא.
ועל כך השיב לו הקב"ה, שהוא יביא את נחל קישון כ"ערב" – ואין הכוונה שהוא יהווה "ביטחון" לים שיקבל את הבטחתו, אלא שהחוב יפרע דרך נחל קישון ["ערב קבלן". מהרש"א] כלומר, שאצל חיל סיסרא נחל קישון יתפוס את סיסרא וצבאו קודם שיבואו לים, ואח"כ ימסרם הקב"ה ללווה – לים, ובכך מסיר הקב"ה את חששו של הים שמא ירצו בני ישראל לראות את גופות החיילים, לפי שהם נמצאים רחוק מהם, ואף אם הים יפלטם לא יוכלו לראותם. ובקצרה, טענתו של הים הייתה שמא אף אצל חיל סיסרא יצטרך למסור את הגופות מכח טענת בני ישראל שרוצים לראות את הפגרים, ועל כך השיב הקב"ה, שיטביעם בנחל קישון כך שבנ"י לא יוכלו לבקש בקשה זו לפי שיהיו הפגרים רחוקים מהם.