בשלח | המקום הבטוח

השבת בה קוראים את פרשת "בשלח" נקראת "שבת שירה", על שם השירה ששרו בני ישראל לאחר נס קריעת ים סוף.

שירת הים פותחת בפסוק: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת להשם" (שמות טו, א).

בפשטות נראה, שהמילה "אז" הפותחת את השירה איננה חלק מן השירה, אלא ציון זמן אמירתה: אז – כשבני ישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים, שרו בני ישראל. אולם חכמים כותבים שהמילה "אז" היא כן חלק מהשירה עצמה: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר 'וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג), והרי טבעת אותו לים, לכן אני משבחך ב"אז", זהו מה שכתוב אז ישיר משה" (שמות רבה כג, ג). נבאר את כוונת המדרש.

כאשר משה ניגש לפרעה בפעם הראשונה ודרש ממנו לשחרר את בני ישראל, פרעה סירב להיענות לדבריו ואף הכביד את קושי העבודה. משה פנה לאלוקים ב'טרוניה' ואמר לו: "השם, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה, כב-כג). כעת, עם סיום הגלות, כאשר משה רואה את העם המצרי מת על שפת הים, הוא מבין את הכול. עכשיו מתברר למשה, שתהליך הגאולה התחיל כבר "מאז" שבא אל פרעה בפעם הראשונה. משה פוצח בשירה המתחילה במילה "אז", כדי לתקן את מה שטעה בו בעבר. הוא מבין כעת, שגם ה'אז' היה סיבה לשירה ולא לתלונה.

ה"בית הלוי" בפרשתנו, מאיר באור נוסף מה התיקון בכך שהשירה נאמרת בלשון "אז".

כאשר אדם ניצול מצרה והוא מודה לבורא עולם על הטובה וההצלה שעשה עמו, השמחה של אותו אדם איננה גדולה יותר מאשר אילו הצער והצרה כלל לא היו באים עליו. עיקר שמחתו הוא על ההצלה ולא על הצער שהיה קודם, שהרי על זה הוא בכלל לא שמח.

אולם השירה שאמרו בני ישראל על הים, לא נאמרה על ההצלה בלבד אלא גם על עצם העינוי. הם אמרו שירה על כך שהם זכו להיות "כלי" ואמצעי שעל ידם התגדל והתקדש שמו וכבודו של בורא ונוצר מצב של "אָשִׁירָה להשם כִּי גָאֹה גָּאָה", וכפי שמבאר רש"י: "גאה גאה על כל השִירוֹת, ועל כל מה שאקלס בו עוד יש תוספת" (כמה שאקלס ואשבח, תמיד יש עוד ועוד תשבחות). ניסי יציאת מצרים הוכיחו לעולם כולו את מציאות השם, וכל זה לא היה קורה ללא העינוי והעבדות של בני ישראל. עם ישראל אמר שירה גם על השעבוד ולא רק על הגאולה, שהרי ללא השעבוד לא היה מקום לגאולה ולריבוי כבוד שמים.

גם דוד המלך אמר: "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח) – אני נותן לך הודיה על העינוי שעל ידו באה הישועה ונתקדש שמך ברבים. על שניהם כאחד אני מודה לך ושניהם כאחד טובים.

החיים מלאים בשעבוד וגאולה, צרה והרווחה. לא קל להודות על שניהם. מגיע זמן בחיים שאדם מבין משהו שהוא לא הבין אף פעם, זמן בו הוא יכול להודות על העינוי עצמו לפחות כפי שהוא מודה על ההצלה. על האדם לחפש עוגן חזק שיוכל לאחוז בו תמיד, בכל העתות.

בהמשך הפרשה יש חיזוק לרעיון זה:

בני ישראל צועדים שלושה ימים במדבר עד שאזלו להם המים. הם הגיעו למקום שנקרא "מרה" – שם כן היה מים, אבל מלוחים ובלתי ראויים לשתייה. כותבת התורה "וַיּוֹרֵהוּ השם עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כה). אלוקים הורה למשה להשליך אל המים עץ מסוים, משה עשה כן והמים הומתקו.

העץ שהושלך אל המים היה מר (תנחומא בשלח כד, וכן בשמות רבה כג, ג). מדוע דווקא עץ מר? אלוקים מלמד את עם ישראל, שגם את המר הם צריכים לשתות. הנה, המר הוא זה שהמתיק את המים. כאלה הם החיים, פעמים רבות המרירות הופכת להיות חלק מהמתיקות.

עם ישראל אומר תודה גם על המר.

בהמשך הפרשה בני ישראל מתלוננים פעם נוספת: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד השם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, א-ג).

נשים לב שבשונה מיתר הפעמים, כאן התורה לא כותבת לפני התלונה את הסיבה לתלונה, אלא רק לאחר מכן. הרמב"ן מבאר, שהסיבה לתלונה היא עצם העובדה שהיו במדבר. המדבר הוא סיבת התלונה. "מדבר" אין הכוונה רק רעב וצמא, אלא חוסר וודאות ביחס לעתיד. במדבר קשה להעריך מה יילד יום ומאין יגיע האוכל בהמשך. החוסר וודאות מיום המחר הוא זה שגורם להם להתלונן. בני ישראל אינם עומדים רק מול רעב אלא מול ספק.

בני ישראל מכנים את מצרים "סיר הבשר". לא סביר שבני ישראל אכן אכלו כל כך טוב במצרים. כעבדים, מן הסתם הם נוצלו על ידי אדוניהם. מה שכן, בני ישראל זוכרים את הביטחון שהיה להם בכל מה שקשור לאוכל. המצרים סיפקו להם מספיק מזון כדי שיוכלו לשרוד ולהמשיך לעבוד. כל מה שהיה להם במצרים הוא עבודה ומזון, כך שלא הייתה להם סיבה לפחד מהעתיד.

מציאות בה אדם אוכל את המינימום האפשרי, אך בטוח שתהיה לו ארוחה גם למחרת, היא המאפיינת את מהותו של העבד. לעבד אין רכוש משלו, אך הוא סמוך ובטוח על שולחן אדונו שיספק לו את כל צרכיו הנצרכים עבור עבדותו. תלונתם של בני ישראל בתחילת דרכם במדבר היא תוצאה ישירה של המנטליות של העבד שמאפיינת אותם, והם זוכרים את הביטחון שבעבדות. עבור עבד, שמקבל בכל יום בשעה קבועה את ארוחתו ישירות מידי אדונו, המדבר הוא בהחלט מקום מפחיד, אפילו אם כרגע עדיין יש לו ממה לאכול.

לכן בורא עולם הוריד להם מן דבר יום ביומו, נאסר עליהם לשמור מיום אחד למשנהו, כדי לקבוע בליבם את תחושת הקביעות והביטחון, במקום ביטחון באדוניהם המצריים שאליהם הם הורגלו, ביטחון באדוני האדונים – הקדוש ברוך הוא, ביטחון שמוביל לחירות אמתית.

מסר זה מקבל נופך בהמשך הפרשה.

בפרשת המן, מביאה התורה את אחת ממצוות השבת – מצוות תחומין: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט) ציווי זה היא המצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל ביחס לשבת (תחום שבת הוא השטח שבו מותר לאדם להלך ברגליו בשבת, ביום הכיפורים וביום טוב. שטח זה הוא אלפיים אמות (כ-1 ק"מ) לכל כיוון מחוץ לגבול השטח העירוני שבו נמצא האדם בשעת כניסת השבת או החג. יש אפשרות להרחיב שטח זה, אך יש לדון על כך בנפרד).

מה משמעותה של מצווה זו?

אדם חי את חייו בתוך מגבלות הזמן והמקום. הזמן מסמל את הדינמיות, ההתקדמות והתנועה האינסופית, ואילו המקום מסמל את הקביעות והיציבות. מצד אחד אדם "נסחף" בזרם הזמן והפעולה והוא כל הזמן זז, מתפשט ומתרחב, אולם מצד שני כל אדם מייחל למצוא את מקומו הקבוע, לא במובן של עמידה במקום וחוסר מעש, אלא במובן של עשייה ויצירה שמטרתן "מציאת מקום", התבססות, שייכות וקביעות.

על כל אדם למצוא "מקום" משלו, בו הוא יוכל להכות שורשים ולבנות בניין פנימי בעל יסודות איתנים, ורק אז יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם אדם יהיה כל ימיו נע ונד, הוא עלול לגלות בסוף שהוא יצור תלוש, שמרוב שוטטות בכל המקומות אין לו ולו מקום אחד.

ישנו פסוק: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ, כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט, טו). המדרש כותב על פסוק זה: "והלוואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף, דכתיב (תהלים קד) כצל עובר. ואין מקווה – ואין מי שיקווה שלא ימות, הכל יודעים ואומרין בפיהם שהן מתים" (בראשית רבה צו, ב). אדם יודע שחייו חולפים כצל עובר, אז הוא מתפלל שלפחות יחיה כצלו של כותל או של אילן, שקבועים המה לזמן מה, אולם הוא מבין שצלו של כותל זהו זמן רב מידי ביחס למהירות חייו הדומה לצלו של עוף הפורח ונעלם, נע ונד.

בתוך מנהרת הזמן המהירה הזאת, עלינו לעבוד על "מציאת מקום". מקום זה לא דווקא אדמה או בית. הכוונה ל"מקום" מבחינה רוחנית, בו יוכל להתבסס, אותו יוכל לחזק ולבצר, בו יכה שורשים, ואז יגדל, יפרח וישגשג, יתרחב ויתפשט בזה ובבא.

ביום השבת, על האדם לעשות משהו מעשי עבור מציאת מקומו בעולם. ביום בו העולם כולו משופע בקדושת השבת החובה היא: "שבו איש תחתיו", שכל אחד ואחד ישבות במקומו שלו, ומצווה זו מלמדת את הנפש לקבוע עצמה במקומה.

פרשה זו טומנת בחובה את המסר החשוב, שיש רק מקום אחד בטוח בעולם. אין לאדם מקום קבוע יותר מאשר הקדוש ברוך הוא – "מקומו של עולם" (בראשית רבה סח). כאשר אדם נמצא באותו מקום, הוא יודה על העינוי כפי שהוא יודה על הגאולה, הוא ירגיש בטוח גם במדבר ויבין שהמרירות היא חלק מהמתיקות.