בא | ויהי בחצות הלילה

המכנה המשותף לשלושת מכות מצרים האחרונות הוא החושך.

במכת ארבה, הכמות העצומה של הארבה גרמה לחושך, וכפי שכותבת התורה: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות י, טו). במכת חושך, כל המציאות נעשתה חשוכה, עד כדי שאי אפשר היה לנוע בה: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כב-כג). מכת בכורות אף היא התרחשה בחושך, בחצות הלילה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַהשם הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם… וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות יב, כט-לא).

לא רק שלוש המכות האחרונות קשורות לחושך, גם גאולת מצרים עצמה נקשרת עם החושך והלילה: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא להשם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה להשם שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב, מב). רש"י כותב על פסוק זה: "הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך" ("כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ השם אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" – דברים טז, א).

היציאה ממצרים התרחשה בפועל ביום, אולם כיון שפרעה היה מוכן לשלח את בני ישראל כבר בלילה, והם כבר היו פטורים משעבודו ושלטונו, הם נקראו גאולים כבר מהלילה (רמב"ן שמות יב, לא).

גם מצוות אכילת קרבן הפסח היא מצווה מיוחדת בכך שעיקר עניינה שייך דווקא ללילה. לילה מיוחד זה, נזכר לדורות עולם, זכר ליציאת מצרים שהתרחשה בלילה. אין בתורה עוד מצווה שעיקר עבודתה הוא דווקא בלילה. אמנם קידוש בליל שבת ואכילה בסוכה בליל סוכות הן מצוות שיש לקיימן בערב, אך עיקר המצווה שבהן אינו בעשייתן בלילה, אלא עיקרן הוא ציון המעבר והכניסה אל השבת או החג, המתחיל מן הערב.

ליל הסדר, לעומת זאת, הוא עיקרו של חג הפסח, לא בגלל היותו פותח את שבעת ימי החג, אלא מפני שכל מהותו של חג זה היא דווקא בלילה. כל עניינו ומצוותו של הלילה הזה מכוונים לחצות הלילה, אל הזמן בו החלה גאולת מצרים. בזמן שבית המקדש היה קיים, קרבן פסח היה נאכל עד חצות הלילה, ובימינו, האפיקומן נאכל עד חצות הלילה.

לאור כל האמור יש להתבונן, מדוע גאל אותנו הקדוש ברוך ממצרים דווקא בלילה, בתוקף החושך? מה זה מסמל?

ה"בית הלוי" אומר על כך רעיון נפלא (בפרשתנו).

התורה מצווה, שאת בשר קרבן הפסח יש לאכול יחד עם מצות ומרורים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ח. במקום נוסף: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"  – במדבר ט, יא). בפשטות, המצה מסמלת את לחם העוני שבני ישראל אכלו בעודם עבדים, והמרור מסמל את מרירותה של אותה תקופה, וזאת הסיבה שאוכלים יחד עם בשר הקרבן את המצות והמרורים.

נראה דבר עמוק יותר בקשר שבין המרור לגאולת מצרים.

המדרש על הפסוק "ומצות על מרורים יאכלוהו" מביא את הפסוק באיכה: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה" (איכה ג, טו), והמדרש כותב כך: "מה שהשביעני במרורים בלילי פסח, הרווני לענה בליל תשעה באב" ("לענה" הוא מין עשב מר – דברים כט, יז וברש"י שם). כלומר, בגלל ששבענו מרורים בגלות מצרים, אלוקים "הרווה" והשקה אותנו בלענה בליל תשעה באב. מה פשר העניין?

תשעה באב חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל ליל הסדר של אותה שנה. זה לא משהו אקראי. יש קשר מהותי בין ליל הסדר המסמל את גאולת ישראל ליום תשעה באב המסמל את החורבן והגלות. שני הלילות תלויים ומקושרים זה בזה והאחד גורם לחברו. מדוע?

ידוע הדבר, שעם ישראל יצא ממצרים טרם זמנו, עוד לפני שנשלם זמן הגלות (מדרש שיר השירים רבה ב, יט ובמקומות נוספים). כיוון שכך, עם ישראל הוכרח להיות בגלויות נוספות כדי להשלים את גלות מצרים. נמצא אם כן, שליל פסח הוא הגורם לתשעה באב, שהרי היציאה הייתה קודם זמנה ובגלל זה הם הכרחו לצאת לגלויות נוספות (ניתן לעיין בדברי ה"בית הלוי" בפרשת שמות על הפסוק "מי אנוכי" המרחיב רבות בעניין).

כעת נבין את עניין הלילה:

המדרש כותב: "בעולם הזה עשה להם ניסים בלילה, על שם שהוא נס עובר, אבל לעתיד לבוא יעשה להם ניסים ביום, על שם שהוא נס קיים" (מדרש על פרשתנו). כשהגאולה מתרחשת באמצע הלילה, זהו סימן לכך שעם ישראל עדיין באמצע גלות, והם יצטרכו עוד להשלים את החשבון. העובדה שגאולת מצרים "מזדהה" עם הלילה, מבטאת את הרעיון שיש לילה לפני הגאולה ולילה אחרי הגאולה, הייתה גלות לפני ותהיה גלות אחרי, כך שגאולת מצרים הינה בעצם גאולה זמנית.

לעתיד לבוא, הגאולה תהיה ביום, סימן לכך שכבר נגמר הלילה והגאולה היא גאולת עולם.

לאור האמור, עיקר ההבטחה שהבטיח הבורא לאברהם: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד) לא נתקיימה עדיין, והיא תקוים בסוף הגלות כשיושלם הזמן.

ידיעה זו אמורה לעודד את עם ישראל בגלותו הארוכה ובעודו שרוי בחשכת ליל.

ישנו מזמור בתהלים בו דוד מתאר את קושי הגלות והצער של עם ישראל (מזמור עז) – "קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה, קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי. בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי… מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי. אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה…". מה עודד את דוד?: "חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי" – כשהוא חישב שנות עולמים והוא נזכר בנגינות בלילה, התחילה הרוח להימצא בקרבו, הוא התחזק, התנחם ואמר לעצמו – "הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד? הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר?", וודאי שהגאולה בוא תבוא.

מדוע דוד התנחם כשהוא חישב שנות עולמים? איזה דברי תנחומים הוא מצא בחישוב השנים? לאור מה שראינו הדברים מובנים.

תחילה, כשדוד התבונן בארכו ותקפו של הגלות, נתעטף רוחו בקרבו מרוב צער והוא חשב שלעולם לא תהיה עוד גאולה, אולם כשהוא חישב שנות עולמים – והוא נזכר שגלות מצרים הייתה רק רד"ו שנים, וכשהוא נזכר שכל הגאולות היו בלילה, הוא מיד התחזק ואמר – אין כל ספק שהגאולה הגדולה בא תבוא.

הילקוט שמעוני (תהלים רמז תקטז) על פסוק זה כותב: "אזכרה נגינתי בלילה – מזכרת אני שירה ששרתי לפניך בלילן של גלויות, לילו של פרעה, לילו של גדעון, לילו של סנחריב", וכפי שכתבנו למעלה, שכשהגאולה בבוקר זהו רמז לכך שהגלות נגמרה, וכשהגאולה בלילה זהו רמז לכך שעם ישראל עדיין באמצע הגלות והגאולה אינה אלא פקידה זמנית ועיקר הגאולה שהובטח לנו יהיה לעתיד לבא.

ישנו פסוק בנביא ישעיהו: "מַשָּׂא דּוּמָה: אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה מִלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל. אָמַר שֹׁמֵר: אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ" (ישעיהו כא, יא).

"דומה" זהו שמם של ראשי אדום (רש"י יחזקאל כז, לב. הרד"ק והמצודות ציון אומרים שהכוונה לבני ישמעאל, שהרי "דומה" הוא אחד מבניו – בראשית כה, יד). "אלי קורא משעיר" – אמר הקדוש ברוך הוא – אליי קורא המלאך מעול מלכות שעיר, "שומר מה מלילה" – שומר ישראל, הקדוש ברוך הוא, מה יהיה עם הלילה והחשכה הזאת? "אמר שומר" – הקדוש ברוך הוא עונה, "אתא בוקר" – הבוקר תכף מפציע ובא, "וגם לילה" – יהיה גם "לילה" לרשעים ולאויבי ישראל. מתי זה יהיה? "אם תבעיון בעיו" – אם תבקשו בקשה (בעיו זה לשון תפילה, חיפוש ובקשה) למהר את הקץ, "שובו אתיו" – שובו בתשובה ובואו.

"כאשר מתוך דומיית ליל הגלות, תחת הרושם של 'משא דומה', הנך פונה אל שומר העתים…: 'שומר מה מלילה'? – מה יהא בסופו של הלילה הכללי? 'שומר מה מליל'? – אימתי יבוא כבר קיצו של לילי הפרטי, האישי? טופחת על פניך תשובתו החד משמעית של השומר: 'אתא בוקר וגם לילה' – בוא יבוא שחר הגאולה כל אימת שתחפצו בכך, אולם הדבר מותנה ותלוי 'אם תבעיון', אם אמנם רצונכם בכך, ואמנם כן 'בעיו', בדין הוא שתאבו ותרצו זאת. ואם כך הוא הדבר, הרי חובתכם 'שובו אתיו'" (רש"ר הירש, במעגלי שנה ב, עז).

"זכור אפוא ואל תשכח, כי הקדוש ברוך הוא החולש על כל תהליכי הבריאה וימות עולם, החורץ את גורלך ומחוללו כרצונו… מה בעבר לא יצא לבטלה אף דיבור אחד מדבריו אודותיך, ועד ימיך יצא לפועל והתגשם כל היוצא מפיו, אף בעתיד, הֶיֶה מאמין ובוטח, כי לא יקום דבר האנושות לפני שיתקיים באורח מזהיר למדי דבר האלוקים אשר דיבר עליך, על העתיד הנשקף לתורתו ועל האושר הצפוי לך, שהנו קשור בתורת השם קשר בל יינתק.

כעמוד אש וענן ההולכים לפני מחנה ישראל במדבר, כן יאיר דברו את נתיב החיים שלך במדבר ליל הגלות, יישר כל ההדורים וישדד את העמקים, יעשה העקוב למישור והרכסים לבקעה, עדי יכלה את כל קוצי התעיה ודרדרי התעתועים, המרפדים את נתיבך ועלולים להכשיל רגליך בדרכי נוד שהנך פוסע עליהם וצועד בהם לקראת המטרה הנכספת" (שם).

המטרה הסופית של כל הגאולות הליליות היא שלטון האור והחיים ללא חושך, ללא תשישות וללא מוות, וכמובן שזה תלוי בשלמותו המוסרית של האדם: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע להשם לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה יד, ז), ועל כך אנו מתפללים: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע, כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה" (מתוך ההגדה).