הרב ירחמיאל קראםעל השאלה "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדושת השם" עונה הגמרא: "נשאו קל וחומר מצפרדעים, מה הן, שאינן מצווין על קדושת השם, כתיב בהו ובאו ועלו בביתך ובמשארותיך, אנו שמצווים על קידוש ה'- על אחת כמה וכמה".
גם לנו יש, ויכול להיות לנו, קשר עם המושג הנעלה של קידוש ה'. גם אם לא קידוש ה' ישיר, אך לפחות עקיף, קידוש ה' של מי שאף אינו חושב על כך ואינו מודע למה שנעשה תחת ידו.
קידוש שם שמים מתקשר אצלינו עם עשייתו של מעשה הירואי של מסירות נפש, למות מות קדושים וטהורים. ואכן, דברי ימי ישראל רצופים בסיפורי מעלות קדושים, אשר קידשו שם שמים ברבים ומסרו נפשם למות על קוצו של יו"ד קטנה שבדברי סופרים. גם מעשה בלתי שיגרתי גורם לאהדה והוקרה כאשר הוא יוצא מתחת לידיו של שומר תורה ומצוות. הוא זוכה לפרסום נרחב וגם הוא נחשב לקידוש ה'.
אך משום מה ישנו זן נוסף של קידוש ה', אשר לא תמיד זוכה אצלנו להוקרה ולהערכה הראויה. הרי גם אורח חיים נורמלי של שומר תורה ומצוות, הנוהג הנהגה שיגרתית, זה המתפלל כמו שצריך, הלומד כראוי לו הנוהג במצוות שבין אדם לחבירו, גם הוא נחשב כקידוש ה'. אמנם אדם זה שעליו אנו מדברים אינו מת על קידוש ה' אך הוא חי על קידוש ה'.
כאשר הגמרא משרטטת את דמותו של אדם זה היא מתארת אותו במילים הבאות: "הקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות, עליו הבריות אומרות: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו". הגמרא מוסיפה ואומרת כי על אדם זה הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (יומא פ"ו). ואילו רבנו הרמב"ם, כאשר בא לתאר את אדם זה, אשר הכל מקלסים אותו, אוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הוא מכתיר אותו כמי שקידש את ה' (פ"ה מיסודי התורה הי"א).
כלומר, אין חובה לעלות על מוקדות אש כדי להיות מקדש שם שמים. אפשר לעשות זאת גם מאחורי הסטנדר ועל מושב האוטובוס.
בן ישיבה היושב ולומד כראוי, עושה את כל הנדרש ממנו, הרי זה מקדש שם שמים ברבים. אשת אברך הנושאת ונותנת באמונה, נוהגת בצניעות ואינה משמיעה את קולה יתר על המידה, אף היא מקדשת שם שמים ברבים. פועל פשוט הפורש לפינתו ואינו משתתף בסעודתם של חבריו למפעל, אם מפאת צניעות ואם מפאת חששו למאכלות אסורות, אף הוא מקדש שם שמים. ואף עליו הכתוב אומר: "ישראל אשר בך אתפאר". כל אלה זוכים לשכר הגדול המובטח למי שמקדש שם שמים.
עצם הוויתם כבר מזכה אותם בתואר זה. הדוגמא האישית שאלה מקרינים גורמת לרצון חיקוי ולקנאת סופרים, המרבה חכמה. גם על אלה אומרים הרואים: "אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה". יהיה זה אביו או רבו או תהיה זו אם או מורה בסמינר. כך או כך, הפירות ניכרים ממרחק.
ודוגמא קטנה מני אלף, סיפור אחד מתוך עולם סיפוריהם של תנועת החוזרים בתשובה. טייס חילוני ששב בתשובה סיפר על מה שנתן לו את הדחף הראשוני ללכת ולשאול. הוא סיפר כי את הזיק הראשון הצית בקרבו אברך שעמד מרחק מה ממנו, שעה שהמתין פעם בסוכנות נסיעות בתל אביב. האברך, כך סיפר לימים, הבחין בתמונה שאינה הולמת, שהיתה תלויה על קיר המשרד, והוא הסיט מיד את עיניו. "אמרתי אז לעצמי", סיפר הטייס, "כי מדובר במשהו חריג ולא מובן. וכי מה יכול לגרום לאדם לשלוט בעצמו ביכולת כה מדהימה? אין כאן מי שיראה אותו ואין מחובתו למסור דו"ח לאף אחד. אין זאת אלא שהוא חי לפי מסרים ודרך חיים מיוחדת אשר מן הראוי לבדוק אחריה".
הטייס חי היום כשומר תורה ומצוות, ואילו אותו אברך אפילו אינו יודע, עד עצם היום הזה, כי בזכותו נוסף חייל לצבאותיו של הקב"ה.
זהו, איפוא, קידוש ה' עקיף.
עד כמה גדולה זכותו של מי שזוכה כי על ידו יתקדש שם שמים ניתן ללמוד מהקדשתם של הבכורים לאחר יציאת מצרים. ה"סבא" מקלם זצ"ל הצביע כאן על נקודה מענינת. התורה מצווה לקדש את הבכורים, הן את בכורי האדם והן את בכורי הבהמה. התורה גם מנמקת את טעם הקדשתם: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". (שמות י"ג, ט"ו).
מבואר כאן כי הבכורים זכו להתקדש לדורות על שום שעל ידם התקדש ה' במצרים. וכיצד התקדש הקב"ה על ידם?
שכן, שעה שכל בכורי מצרים מתו, האנשים והבהמות, פסחה המכה על בתי בני ישראל, ומהם לא מת כל בכור. נמצא כי בעצם עובדת מיתתם של הללו ובעצם עובדת הישרדותם של הללו נתקדש שם שמים ונודע כבודו לעיני הגויים.
האם עשו הבכורות משהו למען קידוש שם שמים שנגרם על ידם?
התשובה היא לאו מוחלט. לא רק בכורי מצרים. גם בכורי ישראל לא עשו דבר למען זאת. הם היו ככלי בידי הקב"ה בעת מכת בכורות, אך לא היתה להם כל שותפות פעילה בכך. הבהמות, של מצרים ושל ישראל, אף לא ידעו מכך ואף לא היו מודעים לכך לאחר מעשה. הם שימשו כלי שרת שאין לו כל שותפות, אפילו של ידיעה, במעשה שנעשה בו.
ואף על פי כן, בוא וראה עד כמה גדול שכרם לדורי דורות. לנצח נצחים זכו להתקדש על שבגופם קדשו שם שמים. רואים אנו מכאן עד כמה גדול כוחו של קידוש ה' ועל מה רב שכרו. הרי לנו מה שכרו של מי שזוכה, שלא במודע, ואולי אפילו שלא ברצון, כי יתקדש שם שמים על ידו.