שמות | דורות ישרים

ויהי בימים הרבים וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו (שמות ב' כ"ג)

רש"י בפירושו מביא את שדרשו חז"ל במדרש, כי פרעה נצטרע וכי הומלץ לו ע"י רופאיו לרחוץ את בשרו בדמים של תינוקות, לשם כך נרצחו בדם קר מאתים וחמישים מילדי ישראל. מרחץ הדמים האכזרי הזה, תרתי משמע סיפק את מה שאמור היה להיחשב כרפואתו של אותו רשע. המצורע נחשב כמת ולכן נאמר עליו כאילו מת בעוד שלמעשה נצטרע ובכך גדלה סאת ייסוריו של עם ישראל.

אך אם אמנם כן, וכי לא עדיף היה לומר כי נאנחו בני ישראל משחיטת התינוקות מדוע אם כן, נאמר בפסוק כי בני ישראל נאנחו מן העבודה?

מסתבר, איפוא, שכאשר נודע לבני ישראל כי ילדיהם נלקחו מהם, אם להריגה ואם לשמד, נעשתה גם העבודה קשה ומרה שבעתיים משהייתה, שכן, כל עמלו של היהודי לגידול בניו בריאים ושלמים. כאשר האב רואה את בנו כירא שמים וכממשיך בדרך ישראל סבא, הרי שיש בכך כדי להקל מעט מתחושת המועקה הקשה, הגלויות וקשיי הפרנסה ושאר צרות וייסורים שבחיי הבית. האב יודע כי הוא עמל למען מטרה רוחנית קדושה והמכשולים שעומדים בדרכו נעשים לו קלים וברי סבל, הנחת והשמחה מגמדים את קשיי החיים.

כזו היתה גם הרגשתו של היהודי בגלות. לאחר יום עמוס צרות עם גויים עמם עשה לפרנסתו, מצא היהודי נחמה בחזרתו לביתו, שם מצא בן ההולך בדרכו, שומר תורה ומצוות וירא אלוקים, והיתה זו נחמה ומקור עידוד בסבלות הגלות המרה. הידיעה כי הוא משאיר אחריו המשכיות טובה מלאה את לבו של היהודי שמחה וסיפוק, עד כי בעיות פרנסה, מחלות וצרות אחרות כמעט ולא תפסו מקום לפחות לא בשעות בהן התענג על ידיעותיהם של בניו ועל יראתן של בנותיו.

בעיות הפרנסה קשות ומרות, אך הגורם הממתק מקהה לחלוטין את מרירותן, לא כן כאשר חלילה, לא הולכים הילדים בדרך התורה והמצווה, או כאשר הם פשוט נלקחים מהוריהם, או אז, כאשר נגע האויב בבבת עינו של היהודי, נלקחה ממנו נחמתו היחידה וקשיי החיים צפים ועולים בכל תקפם. שכן, אם עד כה היה גורם ממתק, הרי עתה לא נשאר אלא החלק המר כלענה, ומה שנראה היה עד כה כמשהו שניתן לשאת אותו, הופך עתה לקשה ומעיק. אין למי ולמה לעבוד ולאחר שאפסה כל תקות תכלית ואין במה להתנחם, הופכת העבודה לבלתי נסבלת.

ומשום כך, לאחר שנלקחו מהם ילדיהם נאנחו בני ישראל מן העבודה, אשר היתה עתה חסרת תכלית ומקור לזעקה.

על ארון העדות שעמד על קרקעית קודש הקודשים נצבו שני כרובים פורשי כנפים, כרובים אלה היו בדמות פרצופו של תינוק (רש"י לשמות כ"ה י"ח). ומאידך גיסא, מצאנו בתורה כרובים אחרים שלהם פרשנות שונה. על הנאמר בתורה, לאחר גירושם של אדם וחוה מגן עדן, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג' כ"ד) מפרש רש"י כי היו אלה מלאכי חבלה. על דרך צחות היו שהקשו: האם הכרובים הם תינוקות תמימים, או שמא מלאכי חבלה? הם מותיבים והם מפרקים:

הכרובים הם כחומר ביד היוצר, עם חינוך טוב לתורה ולמידות נעלות, הם נשארים תינוקות תמימים ונקיים מחטא, כאלה אשר מקומם הראוי להם הוא בקודש הקודשים, אך יש ואלה המופקדים על חינוכם חטאו בהם ומעלו במה שתחת ידם, או אז הם יוצאים מלאכי חבלה…

אין ברכה גדולה להורים מהיותם של צאצאיהם ממשיכים בדרכם הטובה שהנחילו להם, מאז היתה זו נחת הרוח האמיתית של היהודי , לא היה מאושר ממנו שעה שידע כי משאיר אחריו בנין ובנות שיגדלו לתורה וליראה, וככל שחזו לבניו עתיד יהודי גדול יותר כך גם גדלה שמחתו והוא עזב שבע נחת את העולם הזה.

ולכשתמצי לומר, מקרא מפורש מלמד אותנו כי שלימותם הרוחנית של הילדים היא ברכתם של ההורים: "ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי  אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מ"ח ט"ו ט"ז). הרי איפוא, דברים ברורים, יעקב אבינו מבקש לברך את יוסף בנו, כמצוין בתחילתו של הפסוק, אך את ברכתו הוא נותן לנערים למנשה ולאפרים.

שכן אם שמם של אברהם ויצחק נקרא על שמם של מנשה ואפרים אין ליוסף ברכה גדולה מזו.

חינוכו של היהודי אינו אלא השקעתו שלו בו עצמו שכן, כאשר הוא מותיר אחריו בן ראוי והגון, הרי שהוא כחי ומהותו נשארה עלי אדמות, גופו החומרי נטמן בעפר, אך רוחו ומפעלו ממשיכים לתת את פירותיהם גם לאחר מותו.

אפשר שזהו הרעיון הטמון בדבריו של רבי יצחק, אשר אמר כי יעקב אבינו לא מת. בגמרא תענית ה' מסופר כי רב נחמן, אשר שמע את הדברים הללו, הביע את פליאתו והלא התורה מספרת כי יעקב אבינו נחנט, נספד ואף נקבר וכי על חינם נחנט יעקב אבינו? וכי לחינם נקבר?

לשאלה זו נענה כי לומדים אנו שיעקב אבינו לא מת, מהפסוק: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ד' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיהו ל' י'). והסביר רבי יצחק כי הכתוב מקיש את יעקב לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים .

במה, איפוא, התיחד יעקב אבינו, כמי שלא מת, דבר שלא זכו לו אברהם ויצחק?

הבנתה של נקודה זו טמונה בקביעתה של הגמרא: "מה הוא בחיים אף זרעו בחיים", כלומר, המשכו של יעקב אבינו מחשיב אותו כחי, בניו הממשיכים את מורשתו הקדושה מעמידים אותו בין החיים, שהרי מה לי יעקב ומה לי מורשתו ודרכו, כל זה נכון לגבי יעקב אבינו.

ומאידך גיסא, אברהם אבינו ויצחק אבינו, אשר הותירו אחריהם את ישמעאל ואת עשו, נחשבים כמתים במידת מה, הם השאירו אחריהם, אמנם, את יצחק ויעקב, אך גם את עשו ואת ישמעאל, לא כן יעקב אבינו אשר מיטתו שלמה וכל בניו ממשיכים את דרכו הישרה.

שכן, אם זרעו של יעקב חי ועומד בצדקו, כראוי לזרעו של ישראל סבא, הרי גם יעקב בחיים, נמצא כי יעקב אבינו לא מת, רוחו חיה ונושמת במקומות התורה והיראה ובהיכלי הישיבות הקדושות.

כי מי שרוצה "לחיות" לאחר מותו ידאג לבנים מתמידים ועוסקים בתורה ולא יסתפק בבן מורה לתנ"ך או מרצה למחשבה עברית…