הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
כשמובא בפרשה את סיפור לידתו של משה רבינו, זה מתחיל עם הפסוק [ב', א'] "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". את המילים "בת לוי" מסביר רש"י שיוכבד נהפכה להיות נערה, למרות שהיא היתה כבר בת מאה שלושים, ובגיל זה היא ילדה את משה רבינו.
ולכאורה צריך להבין, כששרה אמנו ילדה את יצחק אבינו בגיל תשעים, התורה כתבה על כך כמה וכמה פסוקים, ושרה פירסמה את זה ברבים, עד כדי כך שאמרה "כל השומע יצחק לי", ואילו כאן אצל יוכבד הסתירה את הגיל של שלה, ולא פירסמה את העובדה שילדה בגיל מאה שלושים, וזה בקושי מרומז בפסוק זה?
מתרץ המגיד מדובנא על פי משל: שני עניים נפגשו ודיברו על מקומות שבהם אספו כספים. כשהגיעו לדבר על עיר מסוימת, אמר אחד לחבירו ששם יש הרבה מאד נדיבים והתושבים נתנו לו הרבה מאד כסף. חבירו אומר לו שהוא כנראה התבלבל עם מקום אחר, כי במקום זה האנשים כמעט ולא נתנו לו שום דבר. אחרי בירור קצר התברר הענין, הראשון הגיע לשם בפורים, ואז באמת כל הפושט יד נותנים לו, אבל השני הגיע ביום רגיל במשך השנה, ושם כמו בכל מקום חלק נתנו לו וחלק לא נתנו לו.
זהו ההבדל בין שרה אמנו ליוכבד, אצל שרה אמנו באמת זה היה דבר פלא שהיא ילדה בגיל תשעים, ולכן התורה באמת האריכה בנושא. לעומת זאת אצל יוכבד, במצרים, האנשים שם הורגלו לניסים, שהרי הנשים שם ילדו ששה בכרס אחד. אם כך, עוד נס שאשה ילדה בגיל מאה שלושים, לא עשה רושם כזה גדול.
דבר זה בא להראות לנו, שלפעמים כשקורה נס גדול, אנשים לא מבחינים בזה בגלל שהם רגילים לניסים או בגלל שהם התרגלו לנס הזה, כמו שאנחנו יודעים שכל מה שקורה איתנו זה נס אחד גדול, זריחת השמש, האוויר שאנחנו נושמים וכדו'. עלינו לשים לב לכל דבר שקורה איתנו, להרגיש שזהו על פי השגחתו של הבורא יתברך, וכמובן להודות על כך, וללא ספק כשאדם מודה "על ניסך שבכל יום עמנו", נזכה לראות עוד ניסים.