מי אנוכי?

חומש "שמות" כולל בתוכו אירועים מכוננים ומשמעותיים ביותר של העם היהודי, כמו גלות וגאולת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה, ניסי המדבר ובניית משכן השם.

שם החומש נקבע על שם המילה השנייה הכתובה בו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א, א). לכאורה יש מקום לשאול, מדוע ספר שמות נקרא כך, ולא בשם מהותי יותר כמו ספר הגאולה, ספר מתן תורה או שם אחר המבטא את אחד הנושאים העיקריים המופיעים בו?

התשובה, ששם הספר – "שמות", אכן מבטא את הנקודה המהותית ביותר של התוכן המובא בו.  ננסה לראות מדוע.

התפקיד הראשון שאלוקים הטיל על אדם הראשון הוא לקרוא שמות לבעלי החיים – "וַיִּצֶר השם אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יט-כ).

השם מבטא את השַם, המשמעות, התוכן והייחודיות של אותה בריאה ספציפית, והקדוש ברוך הוא "סמך" על אדם הראשון שבחכמתו הוא יצליח לעמוד על מהותו וייחודיותו של כל מין ומין בבריאה. כשהנביא ישעיהו רוצה לבטא את חשיבותו של כל כוכב וכוכב הוא אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ, כו). גם דוד המלך אומר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" (תהלים קמז). קריאת השם מבטאת את הערך המיוחד והמשמעות האינדיבידואלית שיש לכל אחד מן הפרטים.

לאור האמור נבין, שהמילה המסכמת של האירועים הכל כך חשובים שבספר שמות היא: "שמות". גאולת ישראל, תורת ישראל, ובניית המשכן (שעיקרו היה בירושלים), הם השַם, המשמעות, הייחודיות והתוכן של העם היהודי ושל הבריאה כולה.

את הרעיון הזה אנו רואים באופן מדהים בפרשתנו.

פרשת שמות פותחת בשמותיהם של בני ישראל שבאו למצרים. המדרש כותב (שמות רבה א, ה), ששמות השבטים מרמזים על גאולת ישראל ונראה מספר דוגמאות: השם "ראובן" הוא מלשון ראיה (ראו – בן), רמז לכך שבורא עולם ראה את צרתם של ישראל וכפי שכותבת התורה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, ז). השם "שמעון" הוא מלשון שמיעה, רמז לכך שבורא עולם שמע את צעקת בניו – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" (שמות ב, כד). השם "לוי" הוא מלשון ליווי, רמז לכך שבורא עולם התלווה ו"השתתף" בצרתם של בניו – "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא). המדרש ממשיך לפרט את הקשר בין שמות השבטים לגאולתם של ישראל.

טמון כאן רעיון – קריאת שם היא מפתח לגאולה. כשהשם מובן וגלוי זהו סימן לגאולה, וכשהשם חבוי ונסתר זהו סימן לגלות. נרחיב מעט ברעיון זה.

כשהתורה מתארת את השעבוד, הפסוקים שרויים תחת מעטה הסתר כבד של אנונימיות מוחלטת וללא נקיבת שום שם.

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (שמות א, ח) – לא מוזכר שמו של המלך. זוהי גם הפעם הראשונה שבני ישראל נקראים "עם" – "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (ט), "עם" זהו שם כללי. אחר כך הם מאבדים גם את השם המקורי ונהיים ל"העם" בלבד (כ), בלי "בני ישראל". זו דרכה של מצרים, לאבד את השמות והמשמעות, ולטשטש את הזהות של העם היהודי.

השמות היחידים שבכל זאת הוזכרו הם של המיילדות העבריות שהצילו את הילדים – שפרה ופועה, וגם עליהם פירשו חכמים שאין אלו שמות מקוריים אלא כינויים ליוכבד ומרים וכפי שכותב רש"י – שפרה על שם שמשפרת את הוולד, פועה על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד.

גם בפסוקים המתארים את לידת משה, שאין כל ספק שזהו מאורע היסטורי, השמות מוצנעים לחלוטין – "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר… וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד" (שמות ב, א-ח).

כולנו מכירים את גיבורי הסיפור – עמרם ויוכבד (ההורים של משה), מרים (אחות משה) ובתיה (בת פרעה), אולם התורה לא מזכירה את שמותיהם במפורש. העובדה שאין שמות, מבטאת את עומק הגלות שבני ישראל היו שרויים בו. מטרת המצרים הייתה לאבד ולמחוק כל משמעות רוחנית מהחיים של בני ישראל. כאשר לאדם אין שם ואין משמעות, הוא נמצא בגלות.

התורה מתארת: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (א, יג-יד).

המילה "פרך" היא מלשון פריכות ושבריריות, וכפי שכותב רש"י: "בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו".

ספר "הכתב והקבלה" מבאר, שהמצרים התעללו בבני ישראל בשני מישורים – בעבודה פיזית קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, וגם בהתעללות נפשית קשה – עבודת פרך. המילה "פרך" היא מלשון פרוכת. תפקידה של הפרוכת היא להבדיל ולהפריד בין רשות אחת לרשות אחרת. המצרים לא נתנו לבני ישראל לסיים את עבודתם הקשה, ועוד לפני שהם סיימו את הפרויקט הראשון הם הטילו עליהם פרויקט חדש, כך שבני ישראל אף פעם לא סיימו את עבודתם.

כשאדם עובד קשה אולם הוא זוכה להגיע לקו הגמר ולראות את סיום העבודה, הסיפוק שבראיית סיום העבודה מחפה איכשהו על העבודה הקשה, אולם המצרים לא אפשרו לבני ישראל לסיים את עבודתם כך שהם הרגישו שהם עובדים לריק וללא כל משמעות. עבודה לשם עבודה.

המצרים רצו למחוק את הזהות האישית, הנשמתית, ולהפוך אותה לפרט סתמי, המתבטל במכונה המשומנת של בוני ערי המסכנות.

זאת הסיבה שבסיפור לידתו של משה כבר אין שמות, אלא איש מבית לוי, בת לוי, הילד, אחותו, העלמה, בת פרעה, אמתה, אם הילד, משום שזאת הייתה מטרת המצרים – מחיקת הזהות האישית של בני ישראל.

השם הראשון שכן מופיע הוא של משה – "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב, י). כשמשה נולד החלה הגאולה, דבר הבא לידי ביטוי בהופעת השם – "משה".

בהמשך הפרשה עוסקים אנו שוב בחיפוש אחר השמות:

כשמשה נשלח לגאול את בני ישראל, שואל משה על עצמו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג, יא). "מי אנוכי"? מה הזהות שלי? מה הייחודיות שלי? והוא שואל את בורא עולם: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג). אם ישראל ירצו לדעת מה המהות המיוחדת של גאולת מצרים ומהי מטרתה, מה אענה להם? ובורא עולם ענה למשה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (יד). אלוקים אומר למשה מהו שם הגאולה (לא נתעכב כעת על משמעות השם המיוחד הזה). התורה ממשיכה: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, השם אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, טו).

כשהשם גלוי ומובן, זו התחלת הגאולה. כדי להיגאל יש לדעת מה הוא השם שמכוחו פועלים, מהי השליחות שהאדם ממלא, ומהי המידה שבה מנהיג השם את עולמו באותה שעה.

נוסיף נקודה.

שמות השבטים מוזכרים בתורה מספר פעמים, אולם סדר השבטים שונה ממקום למקום.

בפרשתנו הם כתובים לא לפי סדר הולדתם אלא לפי האימהות שהולידו אותם – בני לאה, בני  רחל (ללא יוסף משום שיוסף כבר היה במצרים ולכן הוא מופיע אחרון), בני בלהה ובני זלפה. נציין את המקומות בהם שמות השבטים מופיעים ובכל פעם בסדר שונה: בספר בראשית פרק מו, בפרשת ויחי כאשר יעקב מברכם, במפקד של משה בספר במדבר פרק א, בסדר החניה בספר במדבר פרק ב, בפרשת נשא בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, בספר במדבר פרק כו, בפרשת וזאת הברכה כאשר משה מברך את בני ישראל ועוד. בכל המקומות הנ"ל, סדר השבטים שונה.

המדרש בתחילת הפרשה מעלה את הנקודה הזו: "אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, למה אין שמותם של שבטים שווים בכל מקום אלא שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה?", והוא עונה שתי תשובות הפוכות אחת מהשניה אולם בד בבד הן גם משלימות אחת את השניה.

התשובה הראשונה היא: "שלא יאמרו בני גבירות תחלה למניין ולכל דבר מפני שהם בני הגבירות ובני השפחות אחרונה, ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו". כלומר, התורה מלמדת אותנו שהשבטים "לא היו גדולים אלו מאלו". בני האימהות ובני השפחות היו בדרגה רוחנית שווה ולכן כל פעם הם הוזכרו בסדר שונה.

תשובה שניה: "ועוד אמרו במדרש, למה הקדים אלו לאלו? לפי שהם שנים עשר השבטים תקרת העולם, זה שמתקן תקרה כראוי נותן עובייה של תקרה זו בצד ראשה של אחרת שאינה שווה לה, לפיכך מקדים אלו לאלו". כלומר, בזמנם, היו בונים תקרה מגזעי עצים שהיו כורתים, ובדרך כלל החלק התחתון של הגזע רחב ועבה יותר מאשר החלק העליון. איך אפשר לסדר את העצים באופן שיגנו על כל חלל הבית? הפתרון הוא להניח את הגזע הראשון כך שעוביו יהיה מונח לצד ימין לדוגמא, ואז תניח את הגזע השני כך שעוביו יהיה מונח לצד שמאל, וכך הם ישלימו זה את זה.

הרעיון העולה מן המדרש בתשובה זו הוא הפוך מהתשובה הקודמת. לא כל השבטים שווים. כמו הגזעים שכל אחד מהם עבה בצד אחר, כך לכל אחד מהשבטים יש יתרונות ומעלות אחרות וכפי שיעקב עצמו אפיין את בניו וברך אותם. כל אחד יש לו ייחודיות שאותה הוא צריך לבטא במקום המתאים.

אולם כשחושבים מחשבה נוספת מגלים ששתי התשובות משלימות אחת את השניה. מבחינת נשמת ישראל שבהם – כל עם ישראל שווים ואין אחד מהם גדול מחברו. אך מבחינת תכונות הנפש והאישיות – הם בהחלט אינם שווים ולכל אחד יש תפקיד מיוחד רק לו.

כולם שווים, אולם אין ספק שלכל אחד יש ייחודיות שאין לשני ולכן לכל אחד קוראים בשם שונה. כאשר כל אחד ממלא את תפקידו נאמנה והוא מממש את המשמעות שלו, עם ישראל הופך למאוחד.

במישור האישי, כאשר אדם מכיר את שמו, כלומר, כאשר הוא יודע מה מטרתו וייעודו בחייו, הוא במצב של גאולה, ולהיפך, כאשר אדם חי ללא מטרה וללא משמעות, כשאין לו שַם וכשאין לו ראייה ארוכת טווח, הוא במצב של גלות ועבדות.

כל עניינו של ספר שמות הוא "מתן שמות" והענקת משמעות רוחנית ואמתית לבריאה ולבני האדם.

על כל אדם לחשוב ולשאול את עצמו – האם אני מכיר את שמי? האם אני מתעסק בדברים חסרי משמעות או שאני "קורא שם" לכל דבר הנקרה בדרכי? וכמו שמשה שאל בדרכו אל הגאולה – מי אנוכי?

חומש שמות הוא ספר הגלות והגאולה. כדאי לעיין בפרשות, ללמוד את סדר היציאה מהגלות והעבדות האישית ולמצוא את משמעות החיים.