המונח אנטישמיות נקבע ע"י עיתונאי גרמני בשנת 1879. מונח זה מתייחס לשנאה (אנטי) כלפי בני הגזע השמי (שמיים הם צאצאי שם בן נח), אולם בפועל מתייחס המונח לשנאת היהודים בלבד.

אנטישמיות מסורתית (דתית)

ניתן לחלק את האנטישמיות לשני סוגים. הסוג הראשון, והעתיק יותר, הוא אנטישמיות דתית או אנטישמיות מסורתית. סוג זה של אנטישמיות בא לידי ביטוי עוד בתנ"ך ובמגילת אסתר (שם המן דורש להרוג את היהודים על רקע תרבותי-דתי).

אנטישמיות מסורתית היא אנטישמיות המבוססת על שנאה ליהודים בשל היותם בני הדת היהודית. כלומר, שינוי דתי אצל היהודי – יוביל להפסקת השנאה נגדו.

עם התבססות הנצרות באירופה, החלה גם רדיפת היהודים. החל מסלבסטר שהיה אפיפיור שניצח על האנטישמיות הדתית נגד היהודים והמשך במסעות הצלב ובעלילות הדם נגד היהודים. הנצרות, ובעיקר הכמרים, ניצלו את העובדה שרוב המאמינים שלהם אינם יודעי קרוא וכתוב, והצליחו לשכנע אותם כי היהודים הם בני השטן, שהם רוצחים ילדים נוצרים כדי לאפות עם הדם שלהם מצות או כדי לקדש בשבת… סיפורים אלו, שאין להם שחר, נקראים עלילות דם, וזהו ביטוי ידוע ומובהק לאנטישמיות הדתית.

ביטוי נוסף לאנטישמיות הדתית הוא גירוש ספרד. ספרד נשלטה בעבר ע"י המוסלמים (עבור היהודים תקופה זו נקראה 'תור הזהב', כיוון שהם התפתחו מאוד מבחינה תרבותית, כלכלית, חברתית ורוחנית), אולם במהלך המאה ה-15 נכבשה ע"י הנוצרים ואז החלה רדיפה קשה נגד היהודים. מלך ומלכת ספרד הוציאו צו לפיו יהודי שלא ימיר את דתו ויתנצר – יגורש מהממלכה. תגובת רוב היהודים בספרד הייתה לעזוב את ספרד מרצון או מכפייה. חלק אחר בחר להתנצר מרצון וקיבל על עצמו את הנצרות. אחרים בחרו להתנצר, אך בסתר המשיכו לקיים את מצוות היהדות ולכן הם נקראים אנוסים. היהודים עזבו את ספרד לשלושה מוקדים: פולין ומרכז אירופה, צפון אפריקה וארץ ישראל (ביניהם מרן יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך").

לסיכום, ניתן לומר כי האנטישמיות הדתית הנה אנטישמיות המבוססת על רקע דתי, וברגע שהרקע הדתי ישתנה – לא תהיה שנאה כלפי היהודי, כלומר: האנטישמיות הדתית מסתיימת כאשר היהודי ממיר את דתו.

אנטישמיות מודרנית

זהו סוג נוסף של שנאה ליהודים. הרקע לאנטישמיות מודרנית הוא בשינוי החברתי-תרבותי-השכלתי שחל באירופה החל מהמאה ה-16 ובעיקר במאה ה-18-19, כאשר צמחה תנועת ההשכלה.

תנועת ההשכלה

תנועה זו שינתה את אופן החשיבה שהיה מקובל באירופה בימי הביניים. בימה"ב החשיבה האירופאית הנוצרית הייתה כי האלוקים במרכז, וכי שליחיו לכאורה (הכמרים) הם יודעי דברו ועלינו לעשות מה שהם חושבים, מאמינים ומטיפים לנו. עפ"י תפיסה זו, הכומר הוא הדמות החשובה ביותר והוא מנהיג אותנו מבחינה רוחנית. על כן, הוא יודע מה נכון ומה לא נכון ואנחנו עושים את דבריו, כי זהו רצון האל.

תנועת ההשכלה שינתה גישה זו והציבה במרכז החיים את האדם – את בחירתו מה נכון ומה לא נכון, והפסיקה לדגול בשיטה ובאמונה שהכומר הוא היחיד שיודע מה נכון ומה לא נכון. תנועה זו דרשה מהאזרחים להתחיל ללמוד ולהחכים, לרכוש ידע ולא להשאיר את כל הידע אצל הכומר והכנסייה הנוצרית.

כתוצאה מכך, יותר ויותר נוצרים הפסיקו לקבל את דברי הכומר כ"כזה ראה וקדש" (ללא ספק וללא סייגים) והחלו לשאול שאלות, ללמוד ולקבל ידע ומידע חדש. הוקמו אוניברסיטאות ובתי ספר גבוהים למדעים ולמקצועות מחקריים, והחלו לעסוק בנושאים שמעולם לא עסקו בהם, בשל האיסור על כך מצד הכנסייה, שחששה שהדבר יוביל לאיבוד שליטה באזרחים, מבחינתה.

בשל שינוי החשיבה ותהליך ההשכלה, מתקשה הכנסייה להמשיך ולשמור על השנאה ליהודים מבחינה דתית. עלילות הדם מתקשות כבר להיתפס בציבור האירופאי (בעיקר במערב אירופה), אך עדיין השנאה ליהודים בוערת מתחת לפני השטח ומחפשת כעת במה להיאחז.

מוצא המינים

בשנת 1859 מפרסם דרווין, חוקר מדעים ידוע, את ספרו בשם "מוצא המינים". עפ"י הספר, בעולם מתקיים למעשה תהליך אבולוציוני (אבולוציה), כלומר: תהליך של התפתחות מדבר לדבר. הוא טוען בספרו כי האדם מוצאו מן הקוף, וכי במהלך "מלחמת החיים" בטבע החזק שורד ועל כן הוא מחויב להתפתח, וזו הסיבה שהקוף הולך ומתפתח לאדם. מדובר כמובן בתיאוריה מדעית שמעולם לא הוכחה. עם זאת, רבים בעולם, עד היום, רואים בתיאוריה זו תורה של ממש וכאילו היא מדע אמין.

כתוצאה מפרסום הספר מתחילה להתפתח גישה מדעית לכאורה בשם דרוויניזם חברתי. גישה זו פועלת עפ"י הספר, וטוענת שכמו בטבע, כך אצל האדם, ישנם גזעים איכותיים יותר וישנם גזעים איכותיים פחות. היא טוענת שהגזעים השונים בחברה האנושית חייבים להתפתח, כמו בטבע ממש, וההתפתחות חייבת בהכרח להיות על חשבון הגזעים הנחותים יותר (כמו בג'ונגל שם החזק הוא זה ששורד וזן שנחלש נכחד מן העולם).

עד מהרה הפכה התיאוריה של הדרוויניזם החברתי לבסיס חדש לשנאה ליהודים. היהודים נתפסו כגזע שונה מהגזעים האירופאים (הגזעים הארים, הנורדים, הוונדאלים והברבארים), הם נחשבו לחלשים פיסית ורוחנית, וכמו בטבע – ניתן שגזע אחד יתפתח וישלוט רק על חשבון גזעים אחרים.

תיאוריות מדעיות הומצאו לשינויים בין הגזע היהודי לגזעים האחרים (גודל הגולגולת, מבנה פנים ואף וכו') ונתנו לכאורה תוקף מדעי לכך שהיהודים הם שונים. כעת היהודים הם למעשה שונים לא מבחינה דתית בלבד אלא גם ובעיקר מבחינה גזעית.

האנטישמיות המודרנית התבססה על רקע גזעי. עפ"י האנטישמיות המודרנית היהודים הם בני גזע שונה ועל כן הם מבקשים להילחם בגזעים האחרים (כמו אצל כלבים שכאשר מפגישים בין שני גזעים הם מבקשים להיאבק זה בזה ולנצח). האנטישמיות המודרנית, בניגוד לדתית התבססה לא על בדיות ורעיונות הזויים שהובנו כעת כלא מציאותיים, אלא היא התבססה על מציאות מחקרית לכאורה, על אמיתות ומחקרים בלתי מעורערים.

למעשה, ההשכלה הובילה את הנוצרים להאמין כעת שהיהודים לא רק שהם זרים מבחינה דתית, אלא שהם שונים בגזעם מהנוצרים. על כן השנאה הנוצרית שהייתה חבויה במשך כמה עשרות שנים, יכולה הייתה להתפרץ, והפעם להתבסס על מחקר אובייקטיבי לכאורה.

זאת ועוד, בניגוד לאנטישמיות הדתית בה נדרש היהודי להמיר את דתו ואז השנאה הופסקה, כעת לא יכול לשנות היהודי את גזעו כי הדבר "טבוע" בתוכו, הגזע הוא דבר שלא ניתן להחליפו והוא מבוסס על ד.נ.א (הגינום האנושי).

בנוסף לכך, האמנציפציה שניתנה ליהודים עוררה את קנאתם של הנוצרים באירופה והשילוב בין המחקרים המדעיים לכאורה לבין ההוכחה בשטח שהיהודי רוצה להשתלט על העולם באמצעות הכלכלה – הובילה לשנאה חדשה וקשה הרבה יותר שתוצאותיה היו בעיקר פגיעה פיסית ביהודים כדי לחסל את הגזע היהודי.

ביטוי לאנטישמיות המודרנית הוא משפט דרייפוס, בו הואשם קצין יהודי בצבא צרפת כי הוא מרגל לטובת גרמניא, שהייתה באותן שנים במלחמה עם צרפת. על אף שלא היו הוכחות לדבר, נערך משפט שכולו היה מבוים, עם ראיות פיקטיביות ועדויות שקריות, והוא כולו נערך באופן אנטישמי. בסופו של משפט דרייפוס הוגלה מצרפת ודרגותיו נשללו. רק לאחר 12 שנים הוא זוכה.

ביטוי נוסף לאנטישמיות המודרנית הוא סופות בנגב ופוגרום קישינב. אלו הם פוגרומים שנעשו ביהודים בדרום רוסיא (בעיקר אוקראינה של היום) ובעיר קישינב. בפוגרומים הללו, אותם יזמו השלטונות, גם אם לא באופן גלוי, נרצחו מאות יהודים.