אוהד שקד-מנדלבוייםלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
ניקואלי הראשון נתקף ברוח שיגעון שהיהדות כולה מזיקה לעם הרוסי. הוא חשב שיוכל לפתוא את "הבעיה היהודית ברוסיא" ע"י גזירות שיחישו, לדעתו, את התבוללות היהודים בעם הרוסי, ואכן בימיו הגיעו הגזירות נגד היהודים ברוסיא לשיאן.
כל 30 שנות מלכותו נחקקו חוקים אכזריים שהצרו את היהודים הכלואים בתחום המושב הצר. רמת חייהם של היהודים ירדה עקב הגזרות התכופות, ואלו הגבירו את הקשיים והשפיעו על חיי היהודים.
גזירות ניקולאי הן:
א. גזירת הקנטוניסטים – הייתה האיומה שבגזירות ניקולאי. היא נגזרה בשנת 1827, שנתיים לאחר עלייתו לשלטון. שירות צבאי נמשך ברוסיא 25 שנה מגיל 18 עד גיל 43. ניקולאי ציווה לגייס את היהודים החל מגיל 12, כדי ש"יתחנכו" עד לגיל הגיוס בקנטונים מיוחדים [מחנות]. בשנים אלה עונו ילדי ישראל ונתייסרו בייסורים איומים כדי להתנצר. הייתה זו כאמור גזירה קשה ואיומה ובהיוודע דבר הגזירה התכנסו היהודים מכל רחבי רוסיא בבית כנסת לתפילה ולתענית ושלחו שליחים לפטרסבורג כדי לבטל את הגזירה הרעה, אך היא לא בוטלה.
לא רק ילדי ישראל ויקיריהם נפגעו מגזרות הקנטוניסטים אלא העם הרוסי כולו נפגע ונשבר. חובת הגיוס לא הייתה חובה אישית שחלה על הפרט, אלא חובת הכלל. פעם בשנה ובסוף תקופת ניקולאי [בזמן מלחמת כרים] פעמיים בשנה בתקופת הסתיו בד"כ, היו צריכים היהודים לשלוח מכל אלף איש עשרה אנשים לצבא [פי ארבעה ממה שגויסו מן הרוסים בעצמם]. התפקיד לגיוס ילדי ישראל הוטל על הקהל. פרנסי הקהל ושליחיהם היו צריכים לפי פקודת הצאר לקרוע ילדים רכים מזרועות אמותיהן לצבא. הפרנסים היו אחראים בממונם ובגופם לבצע את הגזירה ואם לא מילאו את המכסה הקבועה נידונו הם ובני משפחותיהם לגיוס צבאי. מחוסר ברירה, מילאו שליחים מבין פחותי העם שהיו מוכנים להביא בכוח לחדר הקהל את הילדים שעליהם נפל הגורל להתגייס הצבא. שליחים אלו נאלצו לא פעם לחטוף בכוח ילדים מידי הוריהם וע"כ נקראו בפי העם "חוטפים". גם בגלות מצרים מינה פרעה הרשע שוטרים ישראלים על העם, אבל עליהם נאמר "ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה" ומפרש רש"י – היו מלקים אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, אבל פרנסי הקהל ברוסיא לא התעלו לדרגתם של שוטרי מצרים, הם דחקו את עושי המלאכה, הם שלחו את החוטפים וגייסו את הילדים ואסרו אותם בחדר המאסר של הקהל ומסרום לקגלסי ניקולאי.
אז קמו רבני הקהילות ובכל מקום שהדבר היה אפשרי שיחררו את הילדים המגויסים בכוח מחדר הקהל, לפני שהספיקו עוד למוסרם לצבא. אחת הדרכים של גדולי ישראל להצלת ילדי ישראל [שנתגלתה ע"י הלשנה] הייתה של ה"צמח צדק". שלוחים מחסידי חב"ד הגיעו לכפרים הנידחים בפנים רוסיא, פדו את הילדים מידי הממונים ואלו הודיעו למפקדים על פטירתם. היה זה ארגון "תחיית המתים". ילדים רבים מהקנטוניסטים עמדו בגבורה עילאית בכל היסורים וקידשו שם שמיים ברבים. הם העדיפו למות מות קדושים ולא רצו לטמא את עצמם באכילת בשר נבלה וסירבו בכל התוקף לעבור את הפולחן הנוצרי של הטבילה. היו מהילדים שלא עמדו בניסיון המר ונטמאו בכוח והיו שהצטיינו במסירות נפש לקיום המצוות. לעתים אף הצליחו להתאסף בסתר לתפילה או לאמירת פרקי תהילים בצוותא.
ב. חידוש גזירת תחום המושב[1] [1835] – גזירת תחום המושב הוגדרה מחדש בחוק שיצא בשנת 1835 יחד עם גזרות נוספות. לפי החוק החדש, הצטמצם תחום המושב עוד יותר ע"י הוצאת כמה ערים ממנו, וכן הכניסה לפנים רוסיא הייתה מותרת רק לזמן מוגבל עפ"י תעודת מסע מיוחדת. "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" – תחום המושב כולו היה נראה כמו א"י קטנה, שקקו בו חיים יהודיים, בתי הכנסת ובתי המדרש היו מלאים לומדים משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות. הקהילות היו מאורגנות היטב ע"י מוסדות צדקה וחסד. גזירות ניקולאי אם כן לא רק שלא הביאו את היהודים לידי התבוללות, אלא אף הגבירו את האוטונומיה שלהם. יהודי רוסיא המשיכו לחיות כ"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". משראה ניקולאי שהחיים היהודים לא רק שאינם נפגעים אלא מתחזקים, החליט בשנת ת"ר [1840] לנסות דרך שנייה להביא את היהודים לשמד.
ג. גזירות ההשכלה [1840] – ניקולאי העמיד פנים של דורש טובת היהודים והזמין אליו יהודי מתבולל מגרמניא, כדי שיפעל למען הפצת ההשכלה בין יהודי רוסיא. ניקולאי ראה את יהודי גרמניא המתבוללים וסבר שיוכל להביא גם את יהודי רוסיא להתבוללות ולשמד, כאשר יחדיר בהם את ההשכלה הברנילאית.
הראשון שהעלה רעיון זה הפצת ההשכלה בין יהודי רוסיא לפני הצאר היה יצחק בר-לוינזון, בדומה לנפתלי הרץ ויזל, חיבר גם לוינזון תכנית חינוך לפי רוח המשכילים וקרא לה "תעודה בישראל". בחבורת זו הצעה לתכנית לימודים שתכשיר את היהודים למלאכה ע"י לימודי חול במקום קודש, אבל הוא לא הסתפק בהפצת תכנית זו בין היהודים אלא הגיש אותה לניקולאי כדי שהוא ידאג להפצת ההשכלה בין היהודים.
הוא הסתפק בכך אלא המליץ בפני אותו רשע גם על הנהגת צנזורה בהוצאת ספרי חסידות ומוסר ואמנם הונהגה צנזורה זו ועשרות אלפי ספרים קדושים הוחרמו ונשרפו כתוצאה ממלשינות זו. ניקולאי שוב הטיל את ביצוע הגזירה על היהודים עצמם, אבל הפעם לא על ראשי הקהל והחוטפים, אלא על יהודי משכיל בשם ד"ר לילנטל אשר לתומו סבר שאמנם רוצה הצאר בטובת היהודים ומנסה לשפר את מצבם הכלכלי ע"י ההשכלה. לילנטל הכין תכנית להקמת רשת של בתי ספר יהודיים, הוא עבר בקהילות תחום המושב כדי להביא לפני היהודים את רעיון ההשכלה וניסה לשכנע אותם שהצאר מבקש לשפר את מצבם הכלכלי באמצעות ההשכלה. הוא נתקל בחשדות כבדים. יהודים שאלוהו אם אכן באמת ובתמים רוצה הממשלה להעניק השכלה לאזרחיה – מדוע אינה דואגת קודם למיליוני הרוסים השוהים בבורות ואינם יודעים אפילו קרוא וכתוב, בעוד שאצלנו אין אף תינוק מגיל 4 ומעלה שיודע לקרוא?!
דווקא את היהודים שאותם אתם רודפים, ואשר עליהם גוזרים גזרות מגזרות שונות – רוצים אתם לעשות מלומדים בשפות ובמדעים?! כך שאלו היהודים את לילנטל ופיו לא הייתה תשובה. משמסע השכנוע של לילנטל לא הצליח ויהודי רוסיא לא קיבלו את תכנית ניקולאי מרצון, החליט ניקולאי לכפות את ההשכלה בכוח. הוא פקד לכנס ועידה שבה ישתתפו נציגי הממשלה, ד"ר לילנטל ונציגים של חוגים שונים ביהדות רוסיא – זוהי "ועידת החינוך של לילנטל". מצד חוגי החסידים השתתף ה"צמח צדק", האדמו"ר מנחם מנדל מחב"ד, ומצד החוגים הלא חסידיים, רבי יצחק וולוזי'ן. בוועידה זו רצה ניקולאי לערוך תכנית לימודים מודרנית בכפייה. בראשונה רצו לסגור בכלל את החיידרים והישיבות במדינה, ורק הודות להתערבותם של שני גדולי הדור, נמנעה גזירה איומה זו. אמנם הוקמו בתי ספר עבור היהודים, אך היות שגדולי הדור פרסמו בתחום המושב כי אין הם מסכימים עם התכנית שהייתה כביכול גם בהסכמתם, נשארו בתי הספר כמעט ריקים. המוני בית ישראל נשמעו להוראות גדולי הדור. בינתיים עזב לילנטל את רוסיא והיגר לארה"ב. בתי הספר נסגרו מחוסר מבקרים. למרות הכול, לא התייאשה הממשלה הרוסית מתכניתה. היא הקימה בתר"ח [1848] שני בתי מדרש לרבנים [אחד מהם בווילנא] כדי שמוסדות ההשכלה יתחרו עם מוסדות התורה המפוארים שבהם היה תלוי קיום עמנו מדורי דורות.
התלמידים, בוגרי הסמינרים, היו אפיקורסים פורקי עול, והממשלה הרוסית דרשה מן הקהילות למנות מהם רבנים מטעם – כלומר רבנים ממשלתיים שהיו צריכים להיות הנציגים הרשמיים של הקהילות כלפי השלטונות בענייני דת ודין. מובן שרבנים אלו לא זכו ליחס אוהד מצד העם.
במקביל לפתיחת הסמינרים חייבו את המלמדים בחיידר ללמד בחדר את השפה הרוסית. לימודי קודש הורשו לפי תכנית מיוחדת המצמצמת את לימודי הגמרא ושמה דגש על לימודי דקדוק. המלמדים וגם הילדים הרכים של החדר [בני 3-8] היו צריכים לעמוד לבחינה ברוסית לפני נציגי השלטונות. המלחמה שהתחיל בה ניקולאי נמשכה ביתר שאת במשך כל תקופת אלכסנדר השני, קרוב ל-50 שנה.
המלמדים עמדו בגבורה על משמרת הקודש ובתחבולות שונות השיבו מלחמה ולבסוף ניצחו. הרוסים ביטלו את גזירת החיידרים וילדים ישראל יכלו שוב ללמוד תורה ללא חשש ופחד מן הרביזור [המפקח הרוסי].
ד. גזירת הלבוש [1844] – עם יסוד בתי הספר לקטנים ניסתה הממשלה בשנת תר"ד [1844] ביזמת המשכילים לשנות גם את מהותם של המבוגרים – לקצץ בבגדיהם הארוכים ולקצוץ את הפאות והזקן. הביצוע נעשה בידי השוטרים בצורה גסה ביותר, אולם גזירה זו בוטלה לאחר שנים בודדות. כשהגיע גזירת הלבוש לפולין עוררה גם שם סערת רוחות כמו ברוסיא – קצצו גם כאן ליהודים את בגדיהם ברחוב, וגזזו את זקניהם ופיאותיהם. המשטרה אף אסרה את ראש המתנגדים בוורשה, האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור – החידושי הרי"ם, אולם לאחר הפגנה אדירה של כל שכבות האוכלוסייה היהודית בוורשה, שוחרר הרבי מיד והמושל הרוסי שחשש מהתפתחות בלתי נעימה הצטדק שהמאסר נעשה בלי ידיעתו. כעבור זמן הגיעו לידי פשרה ולפיה נתנו ליהודים לבחור או להתלבש בלבוש קצר ולגלח את הזקן כמנהג המשכילים במערב, או להתלבש בלבוש ארוך עם כובע רוסי, מצחייה ומכנסיים בתוך הגרביים ולגדל זקן כמנהג רוסיא המזרחית [הביגוד החרדי של היום]. החסידים כמובן בחרו באפשרות השנייה עם שינויים קלים.
ה. גזירת הרזירדים [קבוצות] – זמן קצר לאחר לפני מותו של ניקולאי, הוא זמם גזירה חדשה – ציווה לחלק את היהודים לקבוצות בהתאם לתועלתם לכלכלה הרוסית. כל אלו שלא היו בעלי מקצוע מוגדר ולא היו רשומים כבעלי מלאכה או סוחרים הוצאו מחוץ לחוק. כלומר, כל תקיף וכל רשע, שוטר כאזרח, יכול לפגוע בהם, לגרשם, לשדוד אותם או סתם להתעלל בלי שהחוק יגן עליהם אפילו במקצת. גזירה זו הייתה פוגעת במאות אלפי יהודים שלא הצליחו להסתדר מבחינה כלכלית בתחומים הקשים של תחום המושב – אבל ניקולאי מת לפני שהספיק לבצע את הגזרה.
הפרקים בסדרה:
- יהדות רוסיה פרק א: תקופת ניקולאי הראשון 1825-1855
- יהדות רוסיה פרק ב: תקופת אלכסנדר השני 1855-1881
- יהדות רוסיה פרק ג: ההגירה הגדולה
[1] גזירת תחום המושב נגזרה עוד ב-1791 על-פיה היה אסור ליהודי פולין שישבו באזורים שסופחו לרוסיא בחלוקות פולין לעבור לפנים רוסיא. באופן זה מנעו מן היישוב הצפוף שבאוקראינה, בווהאלין, בליטא ובפולין כל התפתחות כלכלית ובזה בעצם דנו את היהודים שחיו שם לחיי עוני בתוך תחום המושב שהיה צר מלפרנס את רבבות היהודים שחיו בו.