פרק ד: משה מנדלסון אבי ההשכלה

משה מנדלסון, המכונה אבי תנועת ההשכלה, היה בן למשפחה יהודית בגרמניה. בצעירותו למד מנדלסון אצל רבי דוד פרנקל, מרבני גרמניא הידועים. היה תלמיד רב כישרונות, חוקר ומעמיק. כאשר עבר רבי דוד לברלין, בא עמו מנדלסון ולצד זה הייתה חשיבות מכרעת על עתידו. כדי להשתכר למחייתו נעשה מנדלסון למלמד פרטי של ילדיו של אחד מיהודי החסות של ברלין, לאחר מכן היה מנהל פנקסיו. בברלין הכיר מנדלסון פילוסופים, סופרים ואנשי הגות. דמויות אלו נשאו חן בעיניו והוא למד את שפתם וסגנונם. בהדרגה, הצליח מנדלסון להצטרף לקהילה המשכילה של ברלין ולקבל ממנה הערכה [חטא הכבוד]. בשנות ה-70 של המאה ה-18 החל מנדלסון לפעול כדי לגבש קבוצה של יהודים משכילים ולהפוך אותה לקהילה מאורגנת. צד זה היה חמור ביותר, שכן יצירת מסגרת לחוטאים ולפורקי העול, גרמה לכך שמספרם של החוטאים יגדל מאוד [עד כה היו החוטאים נידונים לדחייה ולריחוק. העונש החברתי היה גורם מעכב, וכשקמה תנועת ההשכלה לא היה עוד גורם מעכב בפני החטא[1]].

תחילה הייתה דמותו של מנדלסון מעוררת ספקות משום שהוא הציג שתי זהויות בעת ובעונה אחת: תלמיד חכם ומעמיק, ומצד שני בעל דעות פילוסופיות. אולם לאחר שפרסם את ספרו "הביאור"[2], התגלתה אישיותו האמיתית והחלה פרשת המאבק שבין תנועת ההשכלה והיהדות המסורתית.

יש לשים דגש כי קיים הבדל בין פירוש התורה לבין תרגום התורה. תרגום התורה לשפה זרה הוא למעשה צמצום התוכן התורני לצד הסיפורי בלבד של התורה, צמצום המלים והקטנת כוחה של התורה. לעומת זאת פירוש אינו מחויב המציאות להישאר בעברית, כמו שאנו מכירים את תרגום אונקלוס ואחרים. הפירוש אינו בא לתרגם אלא בא להוסיף מידע ולפרש את הדברים המובאים בתורה בשפה קלה יותר לשימוש לציבור הקוראים.

תרגומים של התורה שנעשו כדי ליצור "קרבה תרבותית" בין העם היהודי לבין עם אחר לא היו לרצונם של גדולי ישראל [שתמיד עשו רבות כדי להכשיל את היזמה] וכאשר אי אפשר היה למנוע את חיבורם נעשה פרסום התרגום ליום אבל [כתרגום השבעים]. כל גדולי ישראל במערב אירופה וגם במזרח יצאו בגלוי נגד הביאור של מנדלסון. למשל, רבי פנחס הורוביץ, רבה של פרנקפורט, תלמיד של רבי אלימלך מליז'ענסק והמגיד ממעזריטש, רבו של החתם סופר: "כל הרואה את הביאור כרואה עבודה זרה ממש". רבי לוי יצחק מברדיטשב: "טמא נקרא ואל תאמר אקרא ולא אטמא".

נגד הביאור פורסם חרם והיו שותפים לו רבנים רבים [גם גדולי ישראל ממזרח אירופה]. בין הרבנים היו רבי יחזקל לנדא בעל "הנודע ביהודה", רבי פנחס הורוביץ בעל "האפלאה", רבי רפאל הכהן מהמבורג וכו'.

בקרב תלמידיו של מנדלסון כבר הייתה להשכלה השפעה גם על ההופעה החיצונית, והיה ניכר זלזול מופגן בשמירת המצוות בעוד שאצל מנדלסון היה בלבול רב בגלל דמותו החצויה. גם בני ביתו של מנדלסון התנתקו מהדת ובתו אף התנצרה [המוזיקאי המפורסם פליקס מנדלסון, נכדו, היה משומד][3].

הפרקים בסדרה:

• פרק א: תהליכי שינוי בחברה מובילים לשוויון
• פרק ב: תנועת ההשכלה היהודית
• פרק ג: עקרונות ההשכלה ודעת היהדות
• פרק ד: משה מנדלסון אבי ההשכלה
• פרק ה: תלמידי מנדלסון ותוצאות ההשכלה

[1] יתרה מכך, ככל שאדם היה מתנגח יותר ביהדות, היה נחשב לחכם יותר והאדיר את עצמו אל מול השאר.

[2] פירוש התורה לגרמנית, דבר שהיה חמור מאוד בעיני הרבנים המסורתיים. הוא האמין כי באמצעות פירוש התורה, יקרב את היהודים אל הגרמנים. לראייה יום י' בטבת נקבע ליום צום כיום בו תורגמה התורה ל-70 שפות.

[3] הערה מעניינת: בתקופת השואה, הנאצים חיפשו בגרמניא את כל צאצאיו של מנדלסון כדי להביאם למוות. רוב צאצאיו הושמדו באושוויץ, וחלקם אף בבוכנוולד, ברגן-בלזן ודכאו. למנדלסון לא נשאר אף צאצא אחד היום.