הרב ירחמיאל קראםצום עשרה בטבת נקרא במקרא צום העשירי. וכך מנבא עליו הנביא זכריה כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (זכריה ח' י"ט). הצום העשירי המוזכר כאן, האחרון בצומות, הוא צום העשרה בטבת הנקרא בשם זה מפני שנופל בחודש העשירי שהוא חודש טבת.
עצם מאורעות היום ועובדת המצור זעזעו בלא ספק את העם. היתה זו שארית הפליטה ומחמד עיני ישראל, אשר ידעו כי בית מקדשם ומרכז חייהם נתון במצור.
שלוש שנים לאחר מכן בא האסון הגדול ובית המקדש נחרב. אף שזכריה הנביא מכנה את צום זה בשם צום החמישי, שכן אב הוא החודש החמישי במניין החדשים, ואילו צום עשרה בטבת נקרא על ידו בשם צום העשירי, מכל מקום האירוע שעליו נקבע צום זה של עשרה בטבת אירע לפני כן.
ומכל מקום עצם קביעת צום זה לדורות מעוררת עיון ומחשבה. שכן, גם אם היה זה כאמור, אירוע משמעותי, אשר היה בו כדי להחריד את יהודי הגולה, בכל אופן אין מקום לזכירתו לאחר שאנו מציינים את הגרוע מכל, את היום שבו נחרב בית המקדש. וכי איזה טעם יש לציין את העונש הקטן, שעה שעם ישראל מבכה את העונש הגדול?
הדבר דומה לילד אשר בשל התנהגות קלוקלת גורש מבית הספר. לאחר שאביו, אשר הספיק לרשום אותו לבית ספר אחר, חזר לבית הספר הישן וביקש אישור כלשהוא, התנגד המנהל. לא נוכל לתת לך את האישור המבוקש, הסביר המנהל, מפני שהבן שלך קיבל עונש להעתיק את פרקי אבות בשל מעשה משובה שעשה, והוא טרם הגיש את עבודת העונש…
דומה שלמותר לגמרי לציין את הגיחוך שמעלה תשובה כזו. הילד נענש בעונש קשה ביותר, אפשר הקשה ביותר הקיים במסגרת בית הספר הרחקה מכותלי המוסד לצמיתות.
ברור שבמקרה זה אין מקום לדון על עונש כזה או אחר, לאחר שהתלמיד הורחק לגמרי משורות בית הספר. שום מנהל לא יעניש אותו בעונשים קטנים, אשר נחשבים כלא כלום לאחר שהתלמיד גורש מבית הספר. והאם אין אנו נוהגים ממש כהתנהגותו המגוחכת של אותו מנהל, אשר לא וויתר על עונש קטן גם לאחר שסילק את התלמיד מבית הספר? אמת שהמצור על ירושלים נחשב כאירוע חשוב ביותר, אך אין לו כל חשיבות לאחר שירושלים נכבשה ובית המקדש נחרב. תאריך עשרה בטבת הוא בסך הכל נקודת ציון בדרך שהביאה אל החורבן הנורא שאירע בתשעה באב.
מה טעם איפוא, אנו מציינים את עשרה בטבת לאחר שאנו צמים ומתאבלים בתשעה באב?
ברם, מסתבר שמהלך הדברים כך הוא, כאשר מביא הקב"ה עונש על אדם או על אומה בשל מעשיהם הרעים, אין הוא מביא את העונש בבת אחת. ברוב טובו וברחמיו הוא משתמש במה שאנו מכנים איתותים. האיתות לכשעצמו אין בו כל רע, ועל כל פנים הוא רחוק מהעונש עצמו. כאשר נופל אדם למשכב. אין בכך אלא איתות כי הוא נידון. אילו היה מח בקודקודו היה אותו חולה חוזר בתשובה ומפיל תחינתו לבורא עולם כי ירפאו מהמחלה שבה נתון. שכן, גם הוא מבין כי המצב יכול להתדרדר יותר ויותר עד כדי מוות, רחמנא לצלן. המחלה, ולפעמים גם כאב ראש קטן, אינה אלא איתות שנשלח אליו מן שמיא חזור בך.
אם יודע אדם את חובתו בעולמו, הרי לקח את האיתות לתשומת לבו והוא מגיב בהתאם. הטיפש, לעומת זאת, לא יטפל בסיבות שעליהן מצביע האיתות והוא יעדיף לטפל באיתות בעצמו, למחות אותו. כמו אותו רופא שוטה, אשר אינו מטפל במחלה אלא בסימפטומים שלה, גם הוא אינו משנה את התנאים שהביאו לאיתות זה והוא מעדיף לטפל באיתות עצמו.
כדי לקרב את הדברים לשכלנו נמשיל את הדברים לנורית בקרה הנמצאת במכונית המורה על כמות השמן שבמנוע. החכם מבין כי כאשר הנורית דולקת, משמע כי כמות השמן שבמנוע פחתה ועליו להוסיף שמן למנוע כדי שהמנוע לא ישרף. הוא מבין כי אין לו לגעת בנורית, אשר אינה אלא סימפטום של מה שמתרחש במנוע, וכי עליו לטפל במנוע ולהכניס לתוכו שמן.
השוטה ינהג אחרת. הנורית הדולקת תרגיז אתו והוא יעדיף לטפל בנורית עצמה….
הוא ייסע אל המוסך הקרוב ושם יבקש כי ינתקו לו את חוטי החשמל הגורמים לנורית לדלוק… לאחר שאלו אמנם ינותקו והנורית תחדל מלדלוק, יונח לו. עתה אין הנורית דולקת והוא יכול לנסוע בלב שקט. אך אין הוא מבין כי המנוע שלו, בהעדר מערכת איתות, בדרכו לאבדון. הוא עצמו גרם זאת לעצמו, שעה שניתק את החוטים מהנורית.
הדוגמאות הן למכביר. וכמלכותא דארעא כן מלכותא דרקיעא. גם הקב"ה שולח לנו איתותים שונים. כאשר הוא בא להחריב את בית המקדש, אין הוא מבצע את מחשבתו לאלתר. הוא לא מסתפק בנבואותיו של ירמיהו, אשר ניבא כמה פעמים על החורבן הקרב. גם כאשר צבא נבוכדנצאר מלך בבל מגיע לארץ ישראל, הוא צר על ירושלים משך שלוש שנים. בזמן זה היתה שהות לנצורים לשאול על מה עשה כך ה' להם ואף להבין כי לא לעולם חוסן. אילו היו חוזרים בתשובה ועושים את הנדרש מהם היה צבאו של נבוכדנצאר מסתלק חזרה לבבל. אך בני ישראל לא התרשמו מהאיתות, ממש כמו אותו שוטה שלא נתן אל ליבו מדוע נורית האזהרה דולקת.
ההתעלמות מהאיתות היא מסוכנת לכשעצמה. היא מראה על אבדן וקהות חושים מוחלטת, עד כדי התעלמות טוטאלית. הנצורים העדיפו להלחם עם הצרים ולהשקיע את כל מרצם במלחמה עם הצבא הבבלי. בעצם התנהגותם היתה משום סכנה וחריגה מכל כללי היהדות הנכונה.
כלומר, לא רק הנהגתם הרעה שמאתמול ושלשום הביאה לחורבן, אלא גם עצם התייחסותם הלא נכונה למצור היתה הסיבה לעונש הגדול שבא בעקבותיו.
כאשר אנו צמים מידי שנה בתאריך זה של עשרה בטבת, אין אנו מתאבלים על עצם מה שארע באותו יום, שכן מאוחר לתאריך זה אירעו אירועים חמורים בהרבה ממה שאירע בתאריך זה. אבלות עשרה בטבת אינה אלא לזכור את יחסנו לאיתותים שנשלחו לנו משמים, את אדישותינו לתזכורות שנשלחו לנו קודם העונש ואשר נדחו על ידנו בשאט נפש.
כאשר נראה אור אדום מוטב שנעצור.
וחמור יותר זה שאינו שם לב לא רק אל האיתות אל גם לעונש עצמו. שגם לאחר העונש הוא מפרש את הפורענות שבאה עליו במאה ואחד הסברים ורק לא כעונש.