וישב | עולם הדמיון

"אלה תולדות יעקב יוסף…"

רש"י מביא משל על פשתני שנכנס לעיר כשגמליו טעונים פשתן. תמה הפחמי, לאן יכנס כל הפשתן הזה?

היה פקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב, ראה את כל האלופים למעלה, תמה ואמר, מי יכול לכבוש את כולן? זה שכתוב, אלה תולדות יעקב – יוסף, וכתוב, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש.

ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה את כולם.

משמעות ענין זה היא, שכל העולם הזה הוא הבל ורעות רוח. הכל דמיון וחיצוניות, וניצוץ אחד של יוסף – שהוא האור של התורה מגלה את כל השקר המסתתר מאחורי החיצוניות של הרחוב.

וזהו שאמר קהלת – "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים (מבצרים) גדולים. ומצא בה איש מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו" (קהלת ט', י"ד).

ובגמ' (נדרים ל"ב:) "עיר קטנה" זה הגוף, "ואנשים בה מעט" אלו האיברים. "ובא אליה מלך גדול" זה יצר הרע, "ובנה עליה מצודות" אלו העוונות. "ומצא בה איש מסכן וחכם" זה יצר טוב, "ומלט הוא את העיר בחכמתו". ועדיין יש להבין, כיצד גוברת החכמה על מצודיו של המלך הגדול?

לגאון הצדיק רבי לייב חסמן זצ"ל היה על כך משל. מעשה באדם כפרי שנקלע לעיר הגדולה. בכפרו הוא שמע על פלא הראינוע – שרואים בו תמונות של אנשים הולכים ופועלים, מדברים ומזמרים.

החליט הכפרי לחזות במו עיניו בפלא הגדול. עמד בתור וקנה כרטיס. נכנס לאולם חשוך ולא האמין למראה עיניו: למולו על הקיר המרוחק, היה מסך ענק, מואר, ובו אנשים זזים, מדברים ומזמרים. רק החושך הפריע לו, והוא החליט לראות טוב יותר.

שלף מכיסו פנס כיס וכיוונו לעבר המסך. לתדהמתו, עם הדלק האור עומעמו הדמויות והמסך החוויר, ומכל העברים צעקו לעברו: "שוטה, כבה את האור!" הכפרי המסכן התנצל והצטדק "רציתי לראות טוב יותר!" אמרו לו: "כלום אינך מבין, כאן רואים רק כשיש חושך. באור – אין רואים כאן מאומה!"

סרנו ממצוותיך וממשפטך ולא שווה לנו, חשבנו  שע"י שנעזוב את המצוות נהנה, ובסוף גם זה לא שווה לנו. זהו עולם הדמיון עולם שבו השקר שולט. הכל בו ב"כאילו" ועל זה נתפלל ונבקש שנזכה לראות את בית יעקב אש ובית יוסף להבה אוכלים את הקש, הלא הוא הדמיון השולט בכל.