וישב | ליישב את המחלוקת

פרשת "וישב" עוסקת בין היתר בעניינם של יוסף ואחד-עשר אחיו.

בין יוסף ואחיו שררה מחלוקת, שתוצאותיה מצד אחד היו קשות – יוסף הושלך לבור ונמכר לעבד, ומצד שני היא התבררה בסופו של תהליך כמפתח לגאולה, שהרי יוסף נמכר למצרים, מונה להיות בה שליט  ובכך הוא "הכשיר את הקרקע" לבואם של בני ישראל.

פנים רבות יש למחלוקת.

כחלק מתפילת שחרית, אומרים אנו מידי יום "שיר של יום" – מזמור אחד מתוך ספר תהלים, המתאים לאותו יום ספציפי. מזמורים אלו נאמרו על ידי הלויים בבית המקדש, כל יום והמזמור המיוחד לו.

התלמוד (ראש השנה, לא ע"א) מקביל בין ימות השבוע למזמורים הנאמרים בהם. נעיין במזמור של יום ראשון ושל יום שני, ונלמד מהם על מהותה של המחלוקת.

כך כותב התלמוד: "בראשון מה אומרים?", כלומר, איזה מזמור אומרים ביום ראשון? "לְדָוִד מִזְמוֹר, להשם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ וכו'" (תהלים כד). תוכנו של מזמור זה מתאים ליום הראשון של בריאת העולם, שהרי ביום הראשון נבראו שמים וארץ, ממילא "להשם הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה", וכפי שכותב התלמוד: "על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו". הקדוש ברוך הוא "קנה" את העולם, הקנה אותו לבני אדם, והוא שליט בעולמו.

אם כן, המזמור של יום ראשון מלמד אותנו שבורא עולם שליט בעולמו והכל שלו.

ממשיך התלמוד: "בשני מה אומרים?" והתשובה: "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. גָּדוֹל השם וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ וכו'" (תהלים מח). מזמור זה חובר על ידי בני קורח (שכידוע, קורח היה בעל מחלוקת גדול), והוא עוסק ביופייה של ירושלים ובאחדות מלכי האומות סביבה.

נשים לב, שמזמור זה פותח במילים: "גדול השם ומהולל מאוד". כותב על כך התלמוד, מדוע מזמור זה נאמר ביום שני? "על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן". רש"י מבאר: "הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום". ביאורם של דברים. ביום השני לבריאת העולם, אלוקים רקע את הרקיע בתוך המים, כך שהמים – שעד אז היו מכונסים במקום אחד, הובדלו, ונהיה מים עליונים ומים תחתונים – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ו-ז).

ביום השני התגלתה גדלות מיוחדת והילול מיוחד, שלא הופיע ביום הראשון. מהי? המחלוקת. המחלוקת נבראה ביום השני (בראשית רבה, פרשה ד, ו).

ביום השני נבראה המחלוקת לא רק בגלל שהמים הובדלו ביום זה, אלא עצם העובדה שיש יום שני, זה אומר שיש מחלוקת וחלוקה. עד אתמול היה רק יום אחד, וכפי שכותבת התורה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (ולא יום "ראשון"), ומהיום יש יום שני. מיד כשהופיע היום השני, התגלה שהעולם מורכב מחלקים חלקים.

אגב, משמעות המילה "שני" היא גם מלשון שינוי. היום השני שונה מקודמו, ובשוני הזה ובחלוקה הזאת באה לידי ביטוי גדלות הבורא – "גדול השם ומהולל מאוד – על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם".

מדוע המחלוקת מגדילה ומהללת את הבורא? מה פשר הדברים?

נעיין מעט בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין ("רסיסי לילה" אות מח).

יש הבדל בין שליט למלך. שליט יכול לעשות כל מה שעולה על ליבו, מבלי להתחשב ברצון העם שתחתיו. הוא השליט ואין בלתו.

מלך, לעומתו, מתפקידו לאחד בין כל חלקי העם וריבוי הדעות המצויות בו. הפסוק כותב "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח). ההדר והגדלות של המלך מתגלים ככל שיש יותר עם. ככל שיש יותר דעות והמלך מצליח לאחד ביניהם, כך גדלים הדרו וגדלותו. תפקידו של המלך לאפשר את ריבוי החלקים שבעם ולייצר מהם הרמוניה.

ביום הראשון לבריאת העולם, אלוקים התגלה בעולם כשליט, וכפי שכותב התלמוד: "על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו". ביום השני התגלה משהו חדש לגמרי, עוצמתי הרבה יותר: מידת המלוכה – וכפי שכותב התלמוד: "על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם". ביום השני התגלה שהשם לא רק יוצר הבריאה ושליט בה, אלא שהוא מלך העולם, כלומר, הוא ברא את העולם חלקים חלקים, בריאות שונות, תופעות תופעות, אולם לכל החלקים יש מטרה אחת.

הקדוש ברוך הוא מבקש מבני אדם לגלות את האחדות של כל חלקי הבריאה, וממילא גם את כל ההנהגות האלוקיות הנראות לעיננו כמחולקות.

המזמור של יום שני עוסק בעיקר בנושא ירושלים. בית המקדש אשר בירושלים איחד את הכל. בית המקדש היה מרכז העולם ומרכז החיים של כל ריבוי הפרטים – "ירוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהלים קכב). ירושלים חיברה את הבריאה ליוצרה, איחדה את העם היהודי ואפילו את אומות העולם.

ביום השני נבראה המחלוקת, והמזמור של יום זה מלמד אותנו שצריך למצוא את הדבר המאחד.

נמצאנו למדים, שמציאות המחלוקת היא חלק בלתי נפרד מהבריאה, אולם הדבר החשוב ביותר שעלינו לדעת הוא, שכשם שהבריאה כולה מורכבת מחלקים שונים המשלימים זה את זה, וכשם שירושלים חיברה בין כל העם, כך המחלוקת בדעות בין בני אדם אמורה להשלים אחד את השני והיא לא אמורה להוביל לשנאה, לפירוד לבבות או למלחמה.

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים" (אבות ה, יז). מחלוקת לשם שמים, סופה של המחלוקת עצמה להתקיים. משום שהעולם בבסיסו מורכב מחלקים חלקים, דעות דעות.

מה הפירוש "מחלוקת לשם שמים"? המילה "שמים" פירושה "שַם" בלשון רבים. בנוסף, מלשון אש ומים (רש"י בראשית א, ח). בעולם הזה, אש ומים הם "אויבים" זה לזה. המים לא נותנים מקום לאש והאש אינה נותנת מקום למים. אולם שם, בעולם שמעבר לחומר, האש והמים הם ביחד. יש מקום לאש ויש מקום למים והאחד משלים את השני.

מחלוקת "לשם שמים" זה אומר שיש חילוקי דעות ויש שוני בין בני אדם, אולם כל חלק נותן מקום גם לחלק השני ולא מנסה לדחוק אותו. מחלוקת שכזו סופה להתקיים. מחלוקת היא דבר חיובי כאשר כל חלק יודע שהוא רק חלק ולא שלם, אולם אם חלק אחד חושב שיש חלקים מיותרים, כאן מתחילה הבעיה.

בתפילת "שמונה עשרה" אנו אומרים: "ברוך אתה השם, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". אנחנו מזכירים את האבות באופן כללי – "אלוקי אבותינו", וגם באופן פרטי – "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". מדוע? משום שלכל אחד מהאבות הייתה דרך ייחודית לגילוי כבוד הבורא בעולם. כאשר רצו לראות שלימות מידת החסד אצל נברא, מעין חסדו של הבורא, ראו זאת באברהם. כאשר רצו לראות שלימות מידת הגבורה אצל נברא, מעין מידת גבורתו של הבורא, ראו זאת אצל יצחק. כאשר רצו לראות שלימות מידת האמת אצל נברא, ראו זאת ביעקב אבינו.

דרכם הרוחנית של האבות היו חלוקות אחת מהשנייה, אולם ההרמוניה ביניהם בנתה את עם ישראל.

האבות הקדושים עמדו במשימה. הבעיות החלו לצוץ אצל בני יעקב, וכאן אנו מגיעים ליוסף ואחיו. בעוד שאצל האבות המחלוקת הייתה ביטוי לשלימות הבריאה, אצל הבנים המחלוקת הפכה לשנאה ומלחמה – "ולא יכלו לדברו לשלום" (כמובן, לפי דרגתם). שנים עשר שבטים, לכל אחד יש תפקיד מיוחד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, אולם המחלוקת לא אמורה להגיע למצב של "לא יכלו דברו לשלום".

מחלוקת באמונות ודעות זה בסדר ולגיטימי. כל אחד הוא נציג של דעה אחרת. הבעיה מתחילה כאשר אדם מכניס את עצמו, את האגו והמשקעים האישיים שלו אל תוך הדעה.

כשהמחלוקת בדעות הופכת למחלוקת בלבבות, זו מחלוקת שהורסת כל חלקה טובה.

בסופו של דבר, יוסף ואחיו התאחדו בשנית. כשיוסף נפגש עם בנימין, שניהם בכו וכפי שמתארת התורה: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מה, יד). על מה הם בכו? רש"י מביא בשם המדרש: "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ובנימין בכה על צואריו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".

מדוע דווקא עכשיו, במפגש המרגש ביניהם, יוסף ובנימין בוכים על החורבנות העתידיים של בית המקדש?

ה"שפת אמת" (בפרשת ויגש, ובביאורו על סידור התפילה כשהוא מבאר את המזמור של יום שני) כותב דבר המשלים את מה שדברנו.

יוסף ואחיו התאחדו. יוסף ובנימין יודעים, שהאחדות תישאר ותתעצם רק אם יהיה "דבק" שיחבר ביניהם. בית המקדש הוא הדבק החזק ביותר, ולכן דווקא עכשיו, ברגע כל כך מרגש של אחדות בני ישראל, הם בוכים על הפירוד העתידי שייגרם כתוצאה מחורבן בית המקדש.

"והעניין, כי בירושלים ובית המקדש נעשה שלום בין השבטים, כדכתיב "ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל". כי בוודאי יש לכל שבט עניין ודרך מיוחד, ומכל מקום, כשמתגלה להם דעת עליון, מתבטלין כולם להיות אחד… לכן כשעלו למקדש מתאחדים להיות אחד… לכאורה דעה של כל אחד זה סותר לזה, ושם ראו שכולם אחדות אחד ולכל שבט היה שער מיוחד בבית המקדש, ולכן בכה יוסף על חורבן בית המקדש שזה המקדש עשה שלום ביניהם" ("שפת אמת", ויגש תרמ"ז).

אלוקים ברא ביום השני את המחלוקת, אבל הוא רצה רק את המחלוקת ולא את המלחמה.

אדם יכול להיות חלוק על חברו, אולם יחד עם זאת – להיות אוהבו. בואו נשאיר את המחלוקת בדעות, אבל חלילה לא בלבבות.