אוהד שקד-מנדלבוייםאל תזעקו. ברור שהציטוט הוא מעוות והציטוט הנכון הוא "צדיק באמונתו יחיה", אבל העיוות, שהפך למציאות ישראלית הוא "ציטוט" שכל הזמן משתמשים בו אנשים שרוצים להסביר שמותר לכל אחד להאמין במה שהוא רוצה ולחיות איך שהוא רוצה (כי אם זה 'צדיק' זה רק אדם שומר תורה ומצוות, אבל אם זה 'איש' – אז זה כל אחד).
כך, למשל, כאשר רוצים להעביד את העבדים המודרניים שבעה ימים בשבוע, גם בשבת, תוך כדי הפרת זכויותיהם הבסיסיות כבני אדם [אותן זכויות שלפני מאתיים שנה אנשים היו מתים במאבקים לקבלן] – אומרים שכל אחד צריך לחיות איך שהוא רוצה – "איש באמונתו". אבל כאשר מדובר בזמר דתי שבהופעה לנשים (לאיסוף תרומות, לא לרווח אישי) שם נייר דבק על עיניו כדי לא לראות את הנשים רוקדות (לא היו שם גברים) – אז מיד התקשורת המתסיסה ומלבת השנאה ממהרת לשרוף את כל הפלורליזם ו"פתאום" המושג 'איש באמונתו יחיה' – נעלם. פתאום זה 'ביזוי נשים', פתאום אין כאן שום מקום למחשבה אחרת, לאמונה של אדם אחר, לאורח-חיים שונה.
לפני כמה שנים אישה בצפת ביקשה לקבל היתר נישואין ולפתור אותה מעגינותה מבעלה, שבעקבות תאונה הפך ל'צמח'. בית הדין בצפת התיר לה (מבלי להיכנס לעניינים ההלכתיים עצמם). אדם ששמע על כך ערער על היתר זה לבית הדין הרבני הגדול וזה אכן התכוון להתכנס, אולי בפעם הראשונה – כל הדיינים בבית הדין כדי לדחות את ההיתר שניתן. ארגוני הנשים גיבו את האישה שעתרה לבית המשפט העליון. בית המשפט ביטל את כינוס בית הדין הרבני הגדול. התירוץ של בית המשפט היה שהאדם שערער אינו נוגע לפרשה, ולא קשור לאף אחד מהצדדים ולכן אינו יכול לערער. אבל אותו בית המשפט העליון לא ראה שום בעיה בהתערבות של ארגון רפורמי שעתר כנגד עיריית בית שמש על שלטי צניעות (ואין להסיק מדברים אלו שאני תומך או מתנגד לשלטים אלו) באזור הישיבות החרדיות בעיר – שלטים שביקשו מנשים לא לעבור במקום שהומה בגברים חרדים. כאן בית המשפט כמובן הורה לעירייה להוריד את השלטים וגער על כך שהדבר עוד לא בוצע בעבר. כאן, בית המשפט לא תהה על התערבות של אנשים שלא מתגוררים כלל בבית שמש. כאן, כשמדובר בהתנגדות לדת – הכול מותר. כאן אין עניין של "מכניס ראשו למקום לא לו" (עפ"י הפסיקה הראשונה). כשמדובר בשנאה לדת או לדתיים – הכול מותר.