ויצא | יש אלוקים במקום הזה

ידועים דברי הרמב"ן, שכל מה שאירע לאבות האומה, סימן הוא לבנים ולדורות הבאים: "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. ולכן יאריך הכתובים בסיפור המסעות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד" (רמב"ן פרשת לך לך, יב, ו).

בהקדמה לספר שמות הרמב"ן מוסיף: "ובמקרי האבות כולם, שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים, לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם".

לימוד לעומק של כל "סיפורי" האבות, הוא בעצם "מפה" להבנת מציאות החיים שלנו כיום, במישור הכללי ובמישור האישי.

*

רבקה רוצה להציל את יעקב מפני חרבו המונפת של עשיו, ולשם כך היא מצווה עליו לברוח לחרן: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כז, מג). רבקה משתמשת בלשון "ברח". גם ההפטרה של פרשתנו פותחת במילים: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם" (הושע יב, יג).

מעניין לראות, שכשפרשתנו מתארת את יציאתו של יעקב, היא איננה משתמשת במונח "בריחה": "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). יעקב יוצא, יעקב הולך, אולם לא מוזכר שהוא בורח או נס על נפשו.

יותר מכך, הפעם הראשונה שהתורה מספרת על מישהו שהלך לישון באופן "מאורגן", היא אצל יעקב – "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא). יעקב לקח מאבני המקום כדי לשים מראשותיו, חלם חלום והקיץ משנתו ("וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" – כח, טז). התורה מספרת על אדם הראשון ועל אברהם אבינו שנפלה עליהם תרדמה. תרדמה זוהי שינה זמנית או כפויה (לדוגמא, כשמישהו נרדם על הספה אומרים – הוא נרדם על הספה. כשאדם הולך לישון באופן מסודר אומרים – הוא הלך לישון. גם המילה "וייקץ" – או יקיצה, משמעותה יקיצה טבעית כאשר אדם ישן מספיק והגוף מרגיש שהוא מסוגל להתעורר ולתפקד בשנית).

נמצאנו למדים, שיעקב יצא, הלך ואפילו ישן, אולם לא מוזכר שהוא ברח.

הזכרנו בעבר את דבריו הנפלאים של ה"בית הלוי" על המילים: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י), שבפסוק מוזכר שתי לשונות – יציאה והליכה. מה ההבדל בין "יוצא" ל"הולך"?

ה"בית הלוי" מבאר כך. ישנן שתי סיבות עיקריות הגורמות לאדם ללכת ממקום אחד למקום אחר. גורם אחד הוא עצם היציאה מהמקום הראשון, בגלל סיבה כלשהי המכריחה אותו לצאת משם, למשל – איום על חייו, שלא משנה לאדם לאן ילך, העיקר לא להישאר היכן שהוא כעת. הגורם השני הוא לא עצם היציאה והעקירה מהמקום הראשון, אלא ההגעה למקום השני, משום שהוא צריך להיות במקום השני לרגל עיסוקיו או עבור כל סיבה אחרת.

אצל יעקב התורה מדגישה גם את היציאה וגם את ההליכה. משום שקיימות שתי סיבות שונות להליכתו של יעקב. עצם היציאה, על פי עצת רבקה אמו, אשר נודע לה על כך שעשיו חפץ להורגו, ומבחינת רבקה העיקר שיעקב ייצא מביתה ופחות חשוב להיכן ילך, בבית הוא לא יכול להישאר. סיבה נוספת היא ציוויו של אביו יצחק, שלא ידע על כך שעשיו רוצה להורגו והוא ציווה עליו ללכת לארם כדי לקחת אישה מבנות לבן (כח, א) ללא קשר לעניין עם עשיו. אם כן, אצל יעקב, גם עצם היציאה הייתה תכלית בפני עצמה בגלל ציווי אמו והאיום על חייו, וגם ההליכה לארם הייתה תכלית בפני עצמה, כדי לקחת משם אישה בציווי אביו. אלו דבריו של ה"בית הלוי".

ניתן אולי להוסיף ולומר, שיעקב מלמד אותנו דבר נוסף וחשוב מאין כמוהו – יעקב מגיע לתובנה מדהימה ש"אכן יש אלוקים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי". אצל יעקב, מה שחשוב זה לא רק היציאה או ההגעה, אלא גם ההליכה עצמה. הדרך עצמה. "במקום הזה".

יעקב מלמד אותנו שאין דבר כזה "לברוח". האדם היהודי נישא בכל רגע נתון על כפות ידיו של הבורא. "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה! וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם, גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ. וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר, כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט).

יעקב מחבר את עצמו לשורש, ולכן הוא מתפלל גם בדרך הלוך מבית אביו וגם בדרך חזור אל בית אביו. יעקב מתפלל בדרך, כי גם הדרך היא המקום.

על המילים "ויפגע במקום" כותב רש"י בשם המדרש (רש"י כח, יז), שהר המוריה נעקר ממקומו ובא להיכן שיעקב היה. כל אחד יכול להחיל קדושה ולהעניק משמעות בכל מקום בו הוא נמצא.

עם ישראל נמצא תמיד במצב של "יציאה" או "הליכה", ועליו לזכור את מה שגילה יעקב – יש אלוקים "במקום הזה". ידיעה זו החזיקה את יעקב בגלותו, והיא גם שאמורה להחזיק את עם ישראל בעודו בגלות.

*

בפרשתנו אנו פוגשים שני אויבים ליעקב – עשיו ולבן.

בהגדה של פסח אנו אומרים: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב".

בעל ההגדה מביא את לבן ופרעה בתור שני סוגי אויבים, כשלבן גרוע הרבה יותר מאשר פרעה. עשיו כלל אינו מוזכר שם.

המהר"ל מפראג בספרו "גבורות השם" (פרק נד) מרחיב בעניין זה, כדאי לעיין בדבריו. נזכיר נקודה אחת מתוכם.

אויבים רבים קמו על עם ישראל במהלך ההיסטוריה, חלקם סביב עניין שלפחות כלפי חוץ ניתן היה להסביר אותו, כמו סיבות פוליטיות, כלכליות, תרבותיות, מריבה על שטחים וכדומה. במריבות מעין אלו אפשר לשים את האצבע על הנקודה וכך גם אפשר איכשהו לפתור את הבעיה או לפחות להרגיע אותה לזמן מה. לעשיו היו סיבות גלויות להילחם ביעקב – מכירת הבכורה ופרשת הברכות. אין ספק  שלמאבק בין יעקב ועשיו יש שורשים רוחניים ומהותיים הרבה יותר, אולם יש גם סיבה הנראית לעין.

מאבק כזה ניתן לפתור, לפחות נקודתית, בין היתר באמצעות הזמן. הנה, כעבור עשרים ושתיים שנה, יעקב ועשיו נפגשו, התחבקו (לפחות כלפי חוץ) וכל אחד הלך לדרכו. כמובן שדיו רב נשפך על מהות המפגש ביניהם, אולם בפשטות כותבת התורה שהם נפגשו והחליטו להיפרד. מאז לא שומעים יותר על עשיו.

אולם לעם ישראל יש סוג נוסף של אויבים, הנלחמים בו ללא כל סיבה גלויה הנראית לעין. לבן ופרעה נמנים על הסוג הזה, ולכן ההגדה מזכירה רק את פרעה ולבן ולא את עשיו.

ביחס ללבן, לא רק שאין סיבה גלויה מדוע הוא נלחם ביעקב, אלא להיפך, יש לו את כל הסיבות הכי טובות כן לאהוב את יעקב. יעקב חתן שלו. יעקב נשוי לשתי בנותיו. יש לו נכדים ממנו. לבן יודע שעסקיו הצליחו והוא התעשר רק בזכות יעקב… ללבן יש את כל הסיבות הטובות כן לאהוב את יעקב, ולמרות זאת אנו רואים שלבן התעלל ביעקב ובבנותיו, עד כדי כך שבעל ההגדה מחדד את מטרתו: "ולבן ביקש לעקור את הכל".

(המהר"ל מרחיב שגם פרעה, בתחילת הדרך, לא הייתה לו שום סיבה לשנוא את עם ישראל. אולם לא נרחיב כאן בעניינו).

בורא עולם גרם לכך שיעקב ניצח את לבן ושעם ישראל ניצח את פרעה. בתקופת אחרית הימים עם ישראל ינצח את כל אויביו, וכפי שכותב הנביא: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי השם דִּבֵּר" (עובדיה א, יח).

מה שעלינו לזכור – שתמיד תמיד, בכל הדרכים ומול כל האויבים – "יש אלוקים במקום הזה".