מדברים שונה

טרם אדם נוסע מצפון אמריקה אל דרומה לטיול או לעסקים, מסביר לו מדריך הנסיעה כי "הקודים ההתנהגותיים" בדרום שונים מאשר בצפון. כך למשל בעוד שבצפון נהוג ללחוץ יד לשלום, בדרום היבשת נהוג לחבק. אם איש עסקים לא יחבק אלא רק יבקש שלום בלחיצת יד – הדבר יהווה פגיעה וכן אם מדובר על אדם מהדרום שמבקש לחבק אדם מהצפון לשלום, הדבר ייראה כפגיעה בפרטיות.  ישנם מקומות אשר סימן ה"רגע" שלנו הוא סימן נאצה שלהם. ישנם מקומות שסימן ה"כן" עם הראש שלנו, הוא ה"לא" שלהם. וכך הלאה.

עולם ההגדרות החילוני שונה לחלוטין מזה החרדי. אולי אפילו נקצין ונאמר שעולם ההגדרות הדתי-לאומי דומה יותר הרבה פעמים לעולם ההגדרות החילוני מאשר החרדי בדברים שונים [כמובן שמדובר בהכללה גסה, וכמובן שישנן קבוצות שונות במגזר הדתי-לאומי שהגדרותיהן דומות יותר לעולם החרדי].

עבודה. המונח עבודה בעולם היהודי הוא קללה שנגזרה עלינו. "בזעת אפיך תאכל לחם". בכל המאות הקודמות אנשים לא היו אנשי קריירה. הם לא פיתחו לעצמם דפוסים של דחיפה עם "מרפקים" תוך כדי דריסת האחר כדי להתקדם. אנשים יצאו, יוצאים ויצאו לעבוד רק כיוון שמדובר בקללה שקולל על האדם הראשון בשל החטא.

בעקבות השינויים התעשייתיים והטכנולוגיים ובעקבות השינויים בקרב אומות העולם בנושא העבודה והרצון להתקדם ו"לפתח קריירה", גם רבים מהיהודים פיתחו לעצמם את ההגדרה שהופכת את העבודה לעיקר. יוצאים לעבוד כי צריך לפרנס את הבית, כדי שיהיה אוכל לילדים. אבל אילו זה היה נגמר בכך – מה טוב חלקינו. אולם בעולם החילוני מציאות העבודה היא התקדמות, פיתוח קריירה אישית, התקדמות בחברה או בעסקים, שליטה על מרחבים, גם במחיר של פגיעה באחר ודריסתו.

צבא. אין אדם במדינת ישראל, הן דתי והן חילוני, שיאמר כי אין צורך בצבא וכי הצבא אינו חשוב. במציאות הישראלית של הסכסוך עם שכנינו, ברור לכל כי צבא הוא הכרח קיומי. בחברה החילונית, וגם הדתית-לאומית, ערך הצבא הוא ערך עליון. בין אם צריך עוד חיילים לבין אם יש עודף חיילים, הצבא הוא ערך מהותי מאוד בחברה החילונית-ישראלית.

עם זאת, עולם הערכים של החרדים הוא שונה לגמרי מאשר של החברה החילונית, בעוד שבחברה החילונית הצבא הוא ערך עליון, בחברה החרדית הצבא הוא ערך נמוך יותר. היהדות יודעת ומאמינה שלא צה"ל שומר עלינו בכוחו אלא התורה שומרת עלינו בכוחה, ומרגע שלא יהיה כוח תורה – לא יהיה כוח לצבא. הצבא, בתפקידו הרשמי, אינו רק אחראי על שמירה והגנה, אלא גם על גיבוש זהות ישראלית-ציונית-חילונית.

תורה. ביהדות התורה היא הערך העליון. ערך עליון מעל לכל: "ותלמוד תורה כנגד כולם". בחברה החרדית התורה היא הקו המנחה וגדולי התורה הם המנהיגים ואין אחרים להם. בחברה הדתית-לאומית מקום חשוב לתורה, לעתים באופן דומה לזה שבחברה החרדית, לעתים פחות. אולם אין להתעלם שזהו ערך חשוב ביותר גם בחברה הזו. בחברה החילונית ערך התורה וקל וחומר ערך לימוד התורה, שווה ערך לכלל מקצועות העולם החופשי. מבחינה חילונית השקעה בלימוד התורה והשקעה בלימוד גיאוגרפיה שווים הם.

מרגע שהעולם היהודי "התאהב" והתחבר אל העולם הכללי, המושגים עבודה ותורה השתבשו להם. מרגע שהיהודים באירופה השילו מעל עצמם את התורה, חייבים היו למצוא לעצמם ערכים אחרים ולאמץ לעצמם תרבות זרה. אימוץ התרבות הנכרית בהנהגת הרפורמים ולאחר מכן ע"י התנועה הציונית וקבוצות נוספות, יצר מציאות בה ערכים יהודיים כמו תורה נשחקו וערכים אוניברסליים נוכריים כמו עבודה התעצמו, עד שאדם צריך להשתעבד לעבודתו.

אין שיח בין החברה החרדית לבין החברה החילונית וגם לא יכול להיות כזה שיח, עד שלא ייערך בין שני הצדדים בירור הגדרתי. כשם שהצפון-אמריקאי עורך הגדרות כאשר הוא נפגש עם הדרום-אמריקאי, כך עד שהחרדי לא יבין את ההגדרה השונה שמייחס הצד החילוני לאותו מושג – אין שום סיכוי להידברות.

ארגוני קירוב הלבבות עושים זאת רבות. הם מנסים להראות לצד החילוני שההגדרות, הערכים והחשיבה היהודיים שונים ממה שהם (בחברה החילונית) מכירים. מרגע שכך, גם אם אין הסכמות, מבינים שני הצדדים שמדובר בחילוקי דעות, אך מבינים שהם נובעים מעצם ההגדרה השונה לכל דבר. לצערי, הקו החילוני, למרות היותו מתפאר בנוצות הפלורליזם, סוגר את נוצות הטווס שלו, כאשר מדובר בפלורליזם ממשי וקבלת האחרים שאינם חושבים כמוהו בהגדרותיהם. הסיבה לכך היא ברורה – הפחד להידבר עם החרדי. פינסקר קרא לכך "יודופוביה" כשהוא מתייחס לשנאת הנוכרים את היהודים. אבל אפשר לומר אותו הדבר – יודופוביה, או חרדפוביה, כשמדובר על התקרבות לצד החרדי. רק אמיצים ואנשי אמת מוכנים לעשות זאת.

עלינו, החרדים, להבין כי מדובר בסולם ערכים שונה. בעוד ערך העבודה והצבא בחברה החילונית הוא ערך גבוה, אצלנו שני ערכים אלו הם נמוכים. לעומת זאת ערך התורה שאצלנו הוא גבוה, אצלם הוא בעדיפות שלישית, אם בכלל. כל ניסיון ליצור הידברות מבלי להסביר לצד השני, בצורה שקטה ונעימה שסולמות הערכים שלנו שונים, לא תאפשר הידברות של ממש. כי כאשר אומר לאדם "קיץ" והוא מבחינת ההגדרה שלו יבין שמדובר בעונה גשומה וקרה, הרי אין בנינו כל שיח.