הרב מאיר אסטריקהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'" (פרק כה פס' כב) וכתב רש"י "ותאמר אם כן – גדול צער העבור. למה זה אנכי – מתאוה ומתפללת על הריון". ותמה האור החיים "אין הדעת מסכמת עליו שתמאוס הצדקת בהריונה לצד הצער". עוד הקשה היאך התרצתה רבקה כאשר שמעה מפי ה' ששני גויים בקרבה והלא אין בכך כל תשובה לצער ההריון שממשיך להיות כמקודם. עוד יש להעיר במה שכתב רש"י "מתאוה ומתפללת" בלשון הווה, והרי עתה אינה מתפללת עוד על הריון שכן היא כבר הרה והיה לרש"י לומר "למה זה אנכי התאוותי והתפללתי על ההריון". עוד יש להעיר על דברי רש"י להלן "ותלך לדרוש את ה' – שיגיד לה מה יהא בסופה" [ולא כדברי הרמב"ן שפירש שביקשה שיתפללו עליה] דיש להבין לשם מה נחוץ לה לרבקה לדעת את העתיד, והלא מה שיהיה יהיה.
ולהבנת הדברים נקדים הערה נוספת. להלן (פס' כד) "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה" וברש"י הביא שתי הקבלות בין הריונה ולידתה של רבקה לבין תהליך זה אצל תמר. בהריון "וימלאו ימיה – אבל בתמר כתיב ויהיה בעת לדתה, שלא מלאו ימיה כי לז' חדשים ילדתם" ובלידה "והנה תומם – [כתיב] חסר. ובתמר [נכתב] תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע". ויש להבין לשם מה השמיעתנו התורה את משך זמן הריונה של רבקה, ואף בדברי רש"י יש לדקדק דבשלמא מה שפירש שאצל רבקה נולד אחד צדיק ואחד רשע ואילו אצל תמר שניהם היו צדיקים, מובן שהוצרך לכך ליישב את המקרא שנראה חסר ['תומים'], אך במה שפירש שאצל רבקה מלאו ט' חודשים ואצל תמר ז' חודשים, יש להבין מדוע הוצרך להביא את עניינה של תמר לכאן, ולא היה לו לפרש אלא ש'וימלאו ימיה' פירושו שרבקה ילדה לסוף ההריון.
והנראה בזה, שזה ודאי שצער ההריון לא היה מונע מרבקה את הרצון לפרי בטן, אלא שאמרו חז"ל (נדה לח ב) "יולדת לשבעה יולדת למקוטעין" פירוש שמלבד הידוע שאישה יכולה לילד לאחר תשעה חודשים, יכולה היא אף לילד וולד בריא בחודש השביעי להריונה. ובדבר זה הסתפקה רבקה, שכיון שצער העיבור כה גדול, ממילא רוצה היא להתפלל שהריונה לא התמשך עד לסופו אלא שתלד לחודש השביעי. אלא שדבר זה תלוי האם יצא ממנה בן צדיק או רשע, שאם צדיק הוא אכן יכולה היא לילד בחודש השביעי, אך אם רשע הוא, ישנה מעלה שתמתין לסוף תשעה חודשים, למען התגדל הרשע עוד ב' חודשים בקרבה של צדקת ושמא ישפיע עליו חיבור זה לטובה.
ובכך מתיישבות היטב כל ההערות. שהקשנו מדוע הוצרכה התורה לציין את זמן עיבורה של רבקה. ואף רש"י נתקשה בכך ולכך פירש שכל הפרשה נסובה סביב עניין זה, שהסתפקה רבקה שמא כדאי לה להתפלל לקצר את זמן ההריון, וזהו שכתב רש"י "למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על הריון" בלשון הווה ולא בלשון עבר, שלא הצטערה חלילה על עצם ההריון אלא מדוע היא מתפללת שיימשך ההריון עד סוף חודש ט' והלא יכולה לילד ב' חודשים קודם לכן. ומבואר היטב התשובה לשאלתה כששמעה בנבואה ששני גויים בקרבה, שכיון שיש לה אף בן רשע, ממילא כדאי בשבילו להצטער עבורו זמן נוסף שמא יחזירנו חיבור זה למוטב, והוא שהשווה רש"י את הריונה של רבקה לתמר, וציין שתמר ילדה לז' חודשים, שזו הראיה שבמקום ששני הילדים צדיקים אכן אין טעם לילד בסוף ט' אלא אפשר לילד בחודש ז' ורק אצל רבקה כיון שאחד מילדיה רשע, המתינה עד סוף חודש ט'.