הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
ישנו מחקר ידוע, שאנשים נוטים בסוף חייהם להתחרט על מה שהם לא הספיקו לעשות במהלך חייהם, יותר מאשר על טעויות שהם כן עשו.
מה עלינו לעשות כדי לא להגיע למצב בו נתחרט על מה שלא עשינו?
בפרשת "חיי שרה" מסופר בין היתר על פטירתם של אברהם ושרה. כשהתורה כותבת את מניין ימי חייה של שרה, היא כותבת באריכות יתר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א). אריכות לשון זו אומרת דרשני, וכדאי לעיין במפרשי התורה אשר מבארים את פשר הדברים.
המדרש (בתחילת הפרשה) מקשר בין הפסוק הזה לפסוק: "יוֹדֵעַ השם יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה" (תהלים לז), והוא כותב כך: "כשם שהם תמימים, כך שנותיהן תמימים". כלומר, שרה אמנו התייחדה בכך ששנותיה היו תמימות ושלמות.
נעמיק מעט במשמעותו של השבח "שנים תמימות", לאור דבריו של ה"שפת אמת" בפרשתנו: "הם (הימים) נמשכים מן השורש… שלא נשתנו הימים מכמו שהיו בשורשם". שנים תמימות פירושו שהימים כולם מחוברים לשורשם.
נבאר את הדברים על דרך משל.
כשיש הרבה פנינים בודדות, אמנם כל פנינה יפה בפני עצמה, אולם מה שהופך אותה להרבה יותר יפה זה כאשר יש חוט שעובר בין כל הפנינים והופך אותה לחלק משרשרת. "ימים תמימים" הכוונה שיש "חוט" המקשר בין כל הימים ומאחד אותם, ובמילים אחרות: חיים עם כיוון. חיים עם מגמה. חיים עם מטרה. לא לחיות באופן "סתמי" ולתת לזמן לעבור ללא כיוון ומגמה, אלא לחבר את כל הימים באמצעות "חוט", שיוצא משורש אחד.
כולנו יודעים שהחיים דינאמיים. על האדם להתאמץ להיות מחובר לאורך כל תקופות ותמורות חייו לרעיון אחד שאתו הוא צועד בכל התהפוכות, ולאמת אחת המאירה את כל נפתולי חייו – בטוב וברע.
העיקרון הזה מופיע בדברי הרמ"א בתחילת ה"שולחן ערוך": "שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: 'אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם השם?' (ירמיהו כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד… גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו – יידע לפני מי הוא שוכב. ומיד שיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה".
זו כוונת דברי ה"שפת אמת" בקשר לשרה, שהימים מחוברים לשורשם. יש שורש ממנו יוצא כל עבודת הימים, והוא: מציאות הקדוש ברוך הוא בעולם. כשזו התחושה וזו ההרגשה, כל עבודת הימים – כולל עבודות ה"חולין" – מקבלים משמעות.
כזאת הייתה שרה. שרה כל ימיה התקרבה להשם. זה היה מרכז חייה ועיקר שאיפתה, וכפי שכותב רש"י: "כולם שווים לטובה".
לכל אדם יש בחייו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, אולם כשאדם משכיל לחבר כל דבר לשורשו, כלומר, שהוא יודע שהכל יונק מבורא עולם, אזי בסופו של דבר יתברר שהכל יהיה שווה לטובה.
פרשתנו מספרת גם על פטירת אברהם. על אברהם כותבת התורה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (כה, ח). המילה "שָׂבֵעַ" מופיעה גם בפטירת יצחק – "זקן ושבע ימים" (לה, כט), על איוב: "וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים", על דוד המלך ועוד.
מה הפירוש למות שָׂבֵעַ?
הרמב"ן על פסוק זה מביא שני הסברים: א. "זקן ושבע – שראה כל משאלות ליבו ושבע כל טוב… ששבעה נפשו בימיו ולא יתאווה שיחדשו בו הימים דבר… והוא סיפור חסדי השם בצדיקים, ומידה טובה בהם שלא יתאוו במותרות… ולא כמו שנאמר בשאר האנשים "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה, ט), ואמרו בו: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, יש בידו מנה מתאווה לעשות מאתיים, השיגה ידו מאתיים מתאווה לעשותן ארבע מאות".
נבאר מעט את דבריו.
יש בכל אדם מנגנון רעב ושבע. מנגנון זה לא קיים רק ביחס לתחום המזון, אלא גם בתחומים רבים אחרים. אדם "רעב" להצלחה, כל אחד ותחום העניין שלו, אדם "רעב" להערכה, להכרה ועוד ועוד. אם אדם לא רעב למשהו בחיים, אם אדם לא רוצה משהו, זה תחילתו של חידלון ומוות. דוד המלך כותב בתהלים: "פותח את ידך ומשביע לכל חי, רצון". רצון הוא סימן החיים.
אם כן, מצד אחד אדם צריך להיות "רעב", אולם מצד שני גם שבע. זהו משחק החיים. כמובן, שעל האדם לתעל את מנגנון הרעב והשבע שלו למקומות חיוביים. אם אדם רעב לחומריות ועניינים גשמיים יתר על המידה, הוא אף פעם לא יהיה שבע, שהרי אי אפשר להיות שבע מחומר.
כמה אנשים אנחנו מכירים שהם יכולים להגיד על עצמם שהם מרגישים שבעים מתאוות העולם הזה? כמובן, ישנם אנשים שמרגישים מיואשים מלהשיג את תאוות העולם, אולם כאן אנחנו מדברים על תחושת שובע וסיפוק, שאדם מרגיש – מילאתי את עצמי במהלך חיי וכל כך טוב לי.
כדי להבין זאת מעט יותר, ניתן משל ממנגנון רעב ושבע ביחס למזון.
הרמב"ם כותב: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין (המבריאים) והמחלימים ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא" (הלכות דעות ד, א). כדי שאדם יחוש תחושת שובע, עליו לאכול כשהוא מרגיש רעב. אם אדם אוכל סתם, גם בלי שהוא רעב, לא תהיה לו תחושה בריאה של שובע.
כאשר יש רעב – יש שובע.
ישנו מחקר ידוע. לקחו עכברים והניחו בפניהם אוכל טבעי המותאם להם. העכברים אכלו במידה נכונה והתפתחו באופן בריא. במקביל, הניחו בפני עכברים אחרים אוכל מעובד שלא כל כך מותאם למערכת הטבעית שלהם כמו גבינה צהובה וכדומה, ומה שקרה, הם התחילו לאכול "בלי חשבון" הרבה מכפי צרכם, הם השמינו יותר מידי, רמת הפעילות שלהם ירדה וחלקם אפילו מתו. כך טבע הדברים. כדי שהגוף יחזיק מעמד ויתפתח, המזון צריך להיות מותאם לגוף. רק כך הגוף במצב שביעה כמו שצריך.
מנגנון הרעב והשבע הגשמי הוא משל למערכת הרוחנית והנפשית. גם שם אדם צריך ללמוד להיות רעב וללמוד כיצד להשביע את אותו רעב במזון מותאם.
בורא עולם, יוצר האדם, כותב בתורתו כיצד להפעיל את מערכת הרעב והשובע, הן ברוחניות והן בגשמיות.
אברהם זכה להיות שבע, כי גם הוא, כשרה, היה מחובר לשורש כל חייו.
הרמב"ן כותב הסבר נוסף במשמעות השביעה, והוא מביא את דברי המדרש: "ובבראשית רבה אמרו, הקדוש ברוך הוא מראה לצדיקים מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה זו".
כדי להבין את דברי המדרש, נעיין בדבריו של ה"כלי יקר" על פסוק זה.
ככל שאדם צעיר יותר, בכוחו להבחין ולהבדיל בין טעמים שונים. כאשר אדם מזדקן, הוא כמעט ולא מבחין בין הטעמים או לחילופין – הטעמים כבר לא מעניינים אותו. כל רצונו שהמזון יתעכל במעיו ללא בעיות, דבר לא מובן מאליו בגיל מבוגר.
בהגיע עת פטירת צדיק מן העולם, הקדוש ברוך הוא לא רוצה לקחת את הצדיק נגד רצונו. הצדיק אוהב את העולם הזה שהרי רק כאן הוא יכול לקיים מצוות ובכך לרכוש לעצמו זכויות בעולם הבא. מה עושה בורא עולם? הוא מראה לצדיקים מעט משכרם השמור להם לעתיד לבוא, הם טועמים בעולם הזה מעט מן העולם הבא, ואז, כשהצדיק טועם אפילו מעט מטעם עולם הבא, הוא מיד הופך להיות שבע מהעולם הזה, כי הוא לפתע מבין מהו הדבר האמתי, וכל מה שהוא רוצה זה להגיע כבר אל העולם הבא.
הרשעים, שעיקר חפצם בעולם הזה הוא עניינים גשמיים, הם רוצים ימים נוספים כדי להמשיך למלא את תאוותם, והם כואבים לראות כיצד הימים שלהם הולכים ומתמעטים וכך האפשרות שלהם ליהנות מהעולם הולכת ומתמעטת.
אצל צדיקים קורה ההיפך, כל חייהם הם התכוננו לעולם הבא, אז כשהם קרוב לשם וכשהם טועמים מעט מהעולם הבא הם הופכים מיד להיות שבעים מעולם ההכנה.
דוד המלך אומר: "הוֹדִיעֵנִי השם קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהלים לט). דוד מבקש לדעת עד כמה הוא יהיה עוד חדול ומנוע מן הטובה האמתית בעלם הבא ("כלי יקר"), לא פלא שגם עליו נאמר: "וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים" (דברי הימים א, כג, א).
אברהם היה שבע, משני ההיבטים שהרמב"ן מזכיר.
נסיים בדברי הזוהר הקדוש (מתורגם): "בא ראה, אברהם התקרב אליו, ותשוקתו הייתה כל יום בזה. ולא התקרב אברהם ביום או בפעם אחת, אלא מעשיו קרבוהו בכל ימיו מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה, עד שהתעלה בדרגתו. כשהיה זקן ונכנס לדרגות עליונות כראוי, שכתוב 'ואברהם זקן', ואז 'בא בימים' באותם ימים עליונים, באותם ימים ידועים בסוד האמונה. 'והשם ברך את אברהם בכל', שמשם יוצאות כל הברכות וכל הטוב (זוהר פרשת חיי שרה, קכט).
מדהים. אברהם לא הגיע לדרגה של להיות שבע בפעם אחת, אלא לאט לאט. אברהם חיבר כל יום לשורשו, עד שבסוף חייו הוא "בא בימים". שרשרת חיים מופלאה, שבזכותה "והשם ברך את אברהם בכל".
אם גם אנחנו נחבר כל יום ויום לשורשו, נהיה שבעים וממילא נתברך גם אנחנו מברכות הבורא.