וירא | פוקח עוורים

פעמים רבות מזדמן לנו לשמוע בדיווחי התנועה על פקק או עומס תנועה בכיוון מסוים, שנגרם עקב תאונת דרכים או רכב תקוע, ובנוסף, עומס תנועה בכיוון הנגדי עקב סקרנים.

מה שמעניין, שכאשר אנו משתרכים בפקק של הסקרנים, אנו כועסים על סקרנותם של אותם נהגים שנמצאים לפנינו, אולם כאשר אנו עצמנו מגיעים לנקודת תצפית קרובה לתאונה שבכיוון הנגדי, גם אנו מאטים את מהירות הנסיעה כדי לשלוח מבט חפוז על מה שמתרחש שם.

בכל אדם קיים יצר סקרנות. יצר הסקרנות הוא לא תמיד חיובי, ופעמים הוא עלול להיות אפילו קטלני וכפי שניתן לראות בפרשתנו.

"וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים להשם מְאֹד" (בראשית יג, יג). בעקבות כך, אלוקים החליט להפוך את הערים סדום ועמורה. לפני שהוא הפך את הערים, הוא שלח מלאכים שיצילו את אחיינו של אברהם – לוט ובני ביתו.

כשהמלאך הציל את לוט, הוא נתן לו הוראה ברורה: "וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (יז). נאסר על לוט להביט לאחוריו. אשתו – עירית, לא הצליחה להתאפק והיא כן הביטה לאחור. כתוצאה מכך היא מתה והפכה להיות נציב מלח – "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (כו).

עלינו להבין, מדוע המלאכים הורו ללוט לא להביט לאחוריו? מה הבעיה בזה? ומדוע העונש של אשת לוט היה דווקא להפוך לנציב מלח?

ננסה להבין מעט את משמעותה של ההבטה.

מידי בוקר, כחלק מברכות השחר, מברכים אנו: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם פוקח עיוורים".

הכוונה הפשוטה של ברכה זו היא אמירת תודה על מתנת הראייה, שכמובן אין צורך להרחיב במילים את מעלתה. הראייה מסייעת לנו להיפגש עם המציאות הגשמית, לפחות איך שהיא נראית לעיננו, וכולנו מבינים את הצורך להודות עליה.

לראייה יש רובד עמוק יותר, וניתן לכך דוגמא מפרשתנו.

בפרשתנו מסופר על הגר – שפחת אברהם, שלימים נישאה לו. הגר גורשה מבית אברהם, והנה היא תועה במדבר יחד עם בנה – ישמעאל. המים אזלו מן החמת ובהיותה מיואשת וחסרת ישע היא מפקירה את הנער. היא יושבת בריחוק, תחת שיח, כדי שלא תראה במות הילד. והנה מופיע מלאך אלוקים מן השמים ואומר לה: אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם. והנה הוא מורה לה: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ" (כא, יח), ורק לאחר שהיא החליטה לא להתייאש ולהחזיק שוב את ידו, אלוקים פקח את עיניה והיא ראתה באר מים חיים – "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם (יט).

מעניין לשאול, האם אף פעם לא הייתה שם באר מים, ואלוקים עשה נס וברא שם באר, או שהבאר תמיד הייתה שם והגר לא שמה לב לכך? רבי עובדיה ספורנו כותב כך: "נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם, כי לא הייתה סומא קודם לכן". כלומר, הבאר הייתה שם מאז ומעולם, אולם אלוקים נתן בה דעת לחפש שוב וכך היא מצאה את באר המים.

המדרש על פסוק זה (מדרש רבה פרשה נג) מביא את המשפט הכל כך מפורסם: "אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם". אגב, משפט זה ידוע כסגולה בדוקה למציאת אבדה.

נתרגם את זה לחיים שלנו. פעמים אנחנו לא רואים בני אדם, חפצים, או שאיננו שמים לב לסיטואציות שנוצרות. אנחנו לא שמים לב לדברים שנמצאים ממש "מתחת לאף" שלנו. קורה שאנחנו לא שמים לב שפגענו במישהו, שעשינו משהו לא בסדר וכדומה. זה מה שהיה עם הגר. הבאר הייתה שם והיא פשוט לא ראתה אותה עד שאלוקים הוסיף בה דעת.

בברכת "פוקח עיוורים" אנו מודים גם על הראיה ה"פשוטה" וגם על כך שבורא עולם נותן בנו דעת לראות את ה"תמונה" השלימה. עלינו להכיר בכך ולהתפלל שנזכה לראות את מה שצריך לראות, לשים לב לרגשות של הזולת ולמה שמתרחש סביבנו.

גם ביחס להבנת התורה אנו מתפללים: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט). העיניים עלולות להיות "מכוסות" ביחס לחלקים מסוימים בתורה, ואנחנו מתפללים לבורא עולם שיגלה אותן ונשכיל להבין היטב את תורת השם שהיא בעצם תורת החיים – על בוריה.

המשנה במסכת אבות כותבת כך: "צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (אבות ב, ט).

מה הפירוש "הרואה את הנולד"? בפשטות הכוונה לחשוב תמיד צעד אחד קדימה, לצפות את העתיד ולראות את ההשלכות שיגרמו ממעשיך עוד לפני שאתה עושה אותם. אולם פירוש זה לא מסתדר עם לשון המשנה, משום שאם זאת הכוונה, מן הראוי היה לכתוב בלשון עתיד "הרואה את אשר יוולד", לא את ה"נולד", מלשון עבר. כוונת רבי שמעון שחכם הוא מי שרואה את היום, את העכשיו, את מה שכבר קיים.

ניתן דוגמא שתסביר מעט את כוונת הדברים. אב הולך עם בנו לגן. הילד צועד לאיטו והוא אומר – אבא, תראה את החיפושית… או: אבא, ראית איך הפרח גדל מאתמול? אבות רבים לא רואים לא את החיפושית ולא את הפרח למרות שהם נמצאים ממש לידו. מדוע זה כך? התשובה היא, משום שהילד חי וחווה את הרגע ואילו האבא שקוע במחשבות אודות העתיד. האבא טרוד בענייני עבודה, משפחה, פרנסה, בריאות ועוד. המחשבות שאופפות אותנו מסתירות מאתנו את העכשיו ואת מה שנולד כבר, וכך אנחנו לא מצליחים לחוות ולהרגיש את ההווה.

אומר לנו רבי שמעון – איזהו חכם? הרואה את מה שנולד כבר. חכם הוא מי שעיניו פקוחות, וכפי שכותב ה"ספורנו", שבורא עולם הוסיף להגר דעת כדי שהיא תוכל לראות את הבאר.

המהר"ל בפירושו למשנה זו ("דרך חיים" ב, ט) כותב: "כי השכל הוא כמו נר מאיר יפה, ובו רואה את הנולד, הֵפֵך הכסיל אשר הולך בחושך, לא יראה מה שהוא לפניו. ולפיכך שיבח רבי שמעון 'הרואה את הנולד', שבעל מידה זאת יש לו שכל זך ודק ובשכלו הזך והפשוט הוא רואה את הנולד, כמו מי שרואה על ידי נר שהוא מאיר יפה ובו שמן זית זך, רואה על ידו למרחקים ביותר".

כאשר אדם רואה טוב את ההווה, הוא מצליח גם לזהות מגמות עתידיות ולהבין מה יתרחש בעתיד. הוא מזהה תהליכים בהתהוותם, וזה דבר כל כך חשוב. אם נחוש היטב את ההווה, נוכל לזהות אצלנו או אצל ילדנו בעיות, שכאשר הן בהתחלה יהיה לנו קל יותר לפתור אותן.

זוהי ברכת "פוקח עיוורים".

נשוב ללוט.

בדרך כלל עלינו לפקוח את העיניים ולהביט על המציאות נכוחה, אולם פעמים אל לנו להביט לאחור. כלומר. ישנם סוגים שונים של הבטה. ישנה הבטה "סתמית", ישנה הבטה חיובית המעוררת אמפתיה ומחשבה כיצד אני יכול לסייע במה שנחשף בפניי, ישנה הבטה של זלזול, וישנה הבטה של רשעות – כשאדם שמח במפלתו, בכישלונו ובצערו של האחר.

אשת לוט לא הייתה צדיקה יותר גדולה מאשר יתר בני עירה. היא ניצלה רק בזכות בעלה (על לוט עצמו כותבת התורה: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בראשית יט, כט). אלוקים זכר את אברהם ולכן הוא הציל את לוט. ניתן לעיין ברש"י, ברמב"ן ובעוד מפרשים מדוע לוט ניצל).

כשאלוקים שלח מלאכים כדי להציל אותה, הוא נתן לה צ'אנס להרהר בתשובה, לשנות את עצמה ולשפר את מעשיה. ההבטה של אשת לוט לעבר אנשי סדום בעת ההפיכה, הייתה הבטה של רשעות כאומרת לעצמה – מגיע להם עונש זה. מגיע לבני עירי למות שהרי הם רשעים, אולם אני ובעלי צדיקים. אנחנו לא כמותם. ההבטה הזאת הוסיפה רשעות על רשעותה ואכזריות על אכזריותה, ובעקבות כך אלוקים החליט שאין טעם להשאירה בחיים. היא לא שונה מכל יתר אנשי סדום ועמורה שדינם נגזר להיאבד מן העולם.

כעת מבינים אנו מדוע היא נענשה בכך שהיא נהפכה לנציב מלח. מלח הוא חומר שלא משתנה. מלח מחזיק מעמד זמן רב ללא שום שינוי. אשת לוט הוכיחה שהיא כאותו מלח, הרוע שלה נותר בעינו, יציב וללא כל מגמת השתפרות.

בתחילת הפרשה מסופר על אברהם אבינו שהוא גם פקח את עיניו – "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" (בראשית יח, ב), אולם הראיה הזו הייתה ראייה של אמפתיה, ראייה שגרמה לו לרוץ אל אותם עוברי אורח ולהחיות את נפשם בחום הלוהט של המדבר.

יש ראייה ויש ראייה.

הבה נפקח את עינינו כאברהם ולא כאשת לוט.