לך לך | החקיין

"ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה" (בראשית י"ט כ"ט)

כאשר חז"ל מחפשים זכות שתעמוד לו, ללוט, אין הם מוצאים לו זכות, אלא שתיקתו שעה שאמר אברהם במצרים כי שרה היא אחותו: "מהי זכירתו של אברהם על לוט? נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה: אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו לפיכך חס הקב"ה עליו" (רש"י).

לפלא הדבר. תוך למידת הפרשה מתגלה לוט כמכניס אורחים, אשר הצטיינותו במצוה זאת מגיעה עד לכדי מסירות נפש. וכי לא די היה בהכנסת האורחים שלו כדי שתחשב לו כזכות מספקת ליום פקודה?

השאלה מתעצמת עוד יותר כאשר נתבונן למה בעצם חרבה סדום. הפסוק אומר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד" (בראשית י"ח כ'). מהות חטאתם היתה הימנעותם מעשית חסד, מחד גיסא, ועצם אכזריותם, מאידך גיסא.

לשאלה זו נדרש גאון המוסר, רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ה"סבא מסלבודקה". אמת, הסביר, הגיע לוט למדרגות נשגבות במידת הכנסת האורחים שלו, וזאת עד כדי מסירות נפש ממש. אלא שאחרי הכל,  היתה הנהגתו זאת פרי הרגל של חינוך בבית רבו אברהם. היה זה מעין חיקוי למה שראה והכיר בבית רבו. חיקוי והרגל ולא מדריגה עצמית שהתפתחה מתוך הכרתו הפנימית, ובאופן זה, תהיה עבודתו ככל שתהיה, אך אחרי הכל, אין לראות בה משהו היכול לשמש כזכות להצלה.

לא כן שתיקתו של לוט, שעה שאמר אברהם במצרים על שרה כי היא אחותו. אמנם מדריגה קטנה, לכאורה, עבודה שאינה אלא ב"שב ואל תעשה", ואף על פי כן – מדריגה עצמית. אילו רק רצה היה יכול לעטוף את הלשנתו בכסות צדקנית של עמידה נחושה באמת ואי רצון להוציא דבר שקר מהפה. הוא היה יכול לומר כי שרה אכן אשתו של אברהם ולהעמיד פני תם, שרק האמת נר לרגליו.

אך לוט נצר את פיו, ואת זאת לא למד ממחנך וממורה כל שהוא. רק הכרתו הפנימית מנעה ממנו מלהתנהג בדרך שאינה הולמת כלפי אברהם אבינו. מכוח עצמו עמד בנסיון, שתק ולא דבר. ולכן עמדה לו זכות זאת כזכות הראויה להציל אותו ביום פקודה.

כי גדולה מדריגה עצמית ומקורית, גם אם קטנה היא, ממדרגות חיקוי והרגל.

זאת היתה גדלותם של נשיאי ישראל אשר הקריבו את קרבנות חנוכת המשכן משך שנים עשר ימים, החל מר"ח ניסן, בתום השנה הראשונה לצאתם ממצרים (במדבר ז').

קורבנותיו של נתנאל בן צוער, נשיא שבט יששכר, אשר הקריב ביום השני, היו העתק מדויק של הקורבנות שהקריב נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, אשר הקריב ראשון. גם קורבנותיו של אליאב בן חלון, נשיא שבט זבולון, אשר הקריב ביום השלישי, היו העתק מדויק של שני קודמיו, וכן הלאה .

וכל כך למה? ללמדך, כי כל נשיא ראה את עבודתו כמשהו חדש ולא כסדר הקרבה החוזר בעצם על עבודתו של קודמו. אמנם הקורבנות היו בהוראת שעה וע"פ הדיבור, אך ההרגש הפנימי של המקריבים היה כשל מי שמקריב על המזבח פעם ראשונה, ללא שהיה מי שקדם לו. הרי לנו מציאות

חיצונית הנראית כחזרה וכחיקוי, תריסר פעמים, אך התורה מעידה, בעצם המקום הנרחב שהיא מקדישה לחזרה, על ההרגש הפנימי של הנשיאים.

כיוצא בזה פירש המהר"ל מפראג את פרשת הריגתו של הבל בידי אחיו קין. כיצד זה, שאל, עלה בידו של קין לשים קץ לחייו של הבל שעה שעשה מצוה, והלא "שומר מצוה לא ידע דבר רע?"

הוא מותיב והוא מפרק: לא עלה בדעתו של הבל להביא קרבן לד' עד שראה כי כך נהג קין. כך מעיד הפסוק: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" (בראשית ד,' ג'.) אמנם, שלא כקין המביא מהרע ומהגרוע, מביא הבל מהעידית ומהמובחר, אך אין הבאתו אלא כחיקוי הבא מתוך גורמים חיצוניים, שלא מתוך הכרה עצמית ופנימית, וקרבן כזה, אף שהוא מבכורות הצאן ומחלביהן אין כוחו להגן.

נמצאנו למדים כי גדול ערכה הסגולי של עבודה עצמית, מתוך התעוררות פנימית ושלא מתוך "מצות אנשים מלומדה".

ולכשתימצי לומר, אותה נקודה שלילית העומדת במרכז עבודתו של מי שמחקה את האחרים ואינו עושה את שעושה מתוך התלהבות פנימית, קימת גם ביסוד עבודתו של מי שמחקה את עצמו.

כיצד זה אדם עשוי לחקות את עצמו? אלה המחקים את עצמם הם אלה הקוראים מדי יום את "שמע", רק מפני שכך הם נוהגים מאז למדו לדבר או אלה המדליקים מדי שנה נרות חנוכה רק מפני שכך שגרת החיים, הלוח, מכתיב לנהוג. אילו לא היו מחקים את מנהגם מדי שנה, היו אלה פותחים את ה"משנה ברורה" או כל ספר הלכה אחר, לראות ולבדוק האם הם קוראים את "שמע" כהלכתה או האם הדלקתם היא כדת וכדין, אך כל מעשיהם אינם אלא בחינת מצות אנשים מלומדה, שיגרה החוזרת על עצמה לפי קצב וזמן קבועים.

ללעג שנון, הביא האדמו"ר מקוצק זצ"ל את הנהגת השיגרה וההרגל, כאשר התבטא פעם, כי גם תחושת ההתרוממות שחשים האנשים באלול וביום כיפורים, לעתים אינה אלא מכוח ה"מלומדה" .יש ה"קוראים" את תפילה זכה ברטט ובזיע רק מפני שכך מקובל, מפני שכך ראו אצל אבא…

וכאשר אדם נמצא במרוצת שיגרה, קשה לו לעמוד ולהתבונן בעובדת היות עבודתו חסרה את הנשמה והלחלוחית. כי רצונו של אדם להיות מרוצה מעצמו ושלא להעמיד את מעשיו במבחן הביקורת – גם הוא חלק מהשגרה.

אך לאדם זה פונה התורה ודורשת את אשר אנו אומרים פעמיים באהבה מדי יום: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום" – "שיהיו עליכם חדשים, כאילו שמעתם בו ביום" (דברים י"א י"ג וברש"י שם).