הרב משה שינפלדהציווי הראשון שנאמר לאברהם אבינו – אבי האומה היהודית – הוא "לֶךְ לְךָ": "וַיֹּאמֶר השם אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).
צמד המילים "לֶךְ לְךָ" אומר דרשני, משום שבדרך כלל כוונת המילה "לֶךְ" היא ללכת ממקום מסוים למקום אחר, ואילו כאן אברהם מקבל הוראה ללכת "לְךָ" – לעצמך.
הקדוש ברוך הוא מורה לאברהם – לך לעצמך, בדרכך שלך. לך בדרך שתבודד אותך מכל הקשרים שהיו לך עד עכשיו – ארצך, מולדתך ובית אביך, ותסלול מסילה שתוביל אותך לעצמיות שלך ואל מה שאתה מאמין בו.
ארץ, מולדת ובית, הם הקרקע לצמיחת האישיות של כל אדם. הארץ, האוויר והמזג שלה, משפיעים על הגוף של היושב בה, על תכונותיו ואופיו. המולדת (בדרך כלל הכוונה לעיר בה אדם נולד) מעניקה לאדם מעמד אזרחי עם כל הזכויות הכרוכות בכך. הבית הוא מקום פריחת האישיות הפרטית, הוא מגן על האדם ומסייע לפעילותו.
אברהם מתבקש לעזוב הכל וללכת למסע בתוך עצמו.
עצם ההליכה בבדידות, הוא דבר שהיה מנוגד לחלוטין להשקפת עולמם של אותו דור, וכפי שראינו בסוף פרשת נח, שבני אותו דור התלכדו והתאחדו כדי לעשות לעצמם שם ופרסום, כשהסמל לאחדותם היה מגדל בבל. בני דורו של אברהם דגלו בחיבור למען השגת מטרה משותפת, וזה היה הלך הרוח באותה תקופה (האחדות הייתה אז רקובה מבפנים, אולם לא נרחיב על כך במסגרת זו). אברהם פעל בניגוד לרוח התקופה, נפרד מכולם, ויצא לדרך עצמאית כשהוא מוותר על כל המעלות שהחיבור עם הציבור מקנה לאדם הפרטי.
חשוב להדגיש. התורה מייחסת חשיבות למושג שנקרא "כלל", וברוב המקרים אסור לאדם לפרוש מן הציבור (אבות ב, ד). יחד עם זאת, הנה אנו רואים שכבר בראשית צמיחת העם היהודי נאמר לאברהם "לך לך". הקשר שלנו עם בורא עולם, חייב להיות חזק ואמיץ הרבה יותר מאשר הקשר שלנו לציבור הסובב אותנו. הדבר תלוי האם ערכי הציבור מקרבים אותנו אל בורא עולם או חלילה להיפך.
עם ישראל לא יכול להתקיים ללא הירושה שהוא ירש מאברהם – אומץ הלב להיות במיעוט, תוך אמונה שלימה בבורא עולם.
אברהם לא היסס לרגע, הוא החליט לצאת למסע ואלוקים הבטיח לו, שאם הוא יעמוד בניסיון: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". במילים אלו הובטח לאברהם שהוא יקבל חזרה במידה כפולה ומכופלת את כל הזכויות שהוא ויתר עליהן מרצונו. אברהם פרש מארצו ומעמו, ובתמורה השם אמר לו – אתה תהיה ראש לאומה חדשה בארץ חדשה. אברהם פרש ממולדתו ואיבד בכך את זכויותיו כאזרח, אולם השם אמר לו "ואברכך" – מקור הצלחתך ישגשג ויבורך. אברהם עזב את משפחתו ומטבע הדברים הוא עלול להפוך לאלמוני, אולם אלוקים מבטיח לו ששמו יגדל לשם ולתפארת.
אחרי שאברהם הגיע לארץ, הוא הדרים אל הנגב: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (יב, ט). אברהם התרחק מן הערים הרועשות, הוא הלך לנגב (מלשון מנוגב ממים), הוא ביקש את הבדידות ודווקא בה הוא הניח את יסודות העם היהודי. כדרך שהתורה ניתנה במדבר, כך אברהם התחיל את דרכו בנגב, בחלק הדרומי השומם. הצלחת התורה והצלחת ישראל בזכות התורה, לא זקוקה לשום תנאי גשמי אלא רק לברכת השם.
אלוקים מוסיף לברך את אברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", אולם כדי שעם ישראל יוכל להשפיע ברכה על יתר העמים, יש תנאי ברור: "וֶהְיֵה בְּרָכָה".
המילים "והיה ברכה" מקפלות בתוכן את הייעוד של היהודי – להיות ברכה לאחרים, וזאת בניגוד לרוב בני האדם השואפים לא להיות ברכה אלא להיות ברוכים בעצמם. כדי ששמו של אברהם יגדל, הוא צריך להיות בעצמו ברכה לאחרים. גם התפקיד של העם הוא להיות אור לגויים, להיות ברכה לעולם.
לכל אדם יש את הכישרון והיכולת להיות בעל חסד ולהאיר פנים. כולנו יכולים להיות "והיה ברכה" לאחרים, וזה מה שישמור עלינו במסע החיים, גם אם נהיה זקוקים לפרוש מהציבור וללכת לבדנו בנגב.
אברהם נקרא "אחד" – "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יחזקאל לג, כד). "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, ב). אברהם אבינו היה יחיד בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ללכת לארץ כנען ללא משפחה או קרובים. מאותו רגע שעזב אברהם אבינו את אמונתו של תרח אביו הוא היה יחיד ובודד בעולמו, ללא קרוב וגואל. אביו מולידו התנכר לו ומסרו לנמרוד שישליך אותו לכבשן האש, אך אברהם אבינו אינו התפעל מכך.
תכונת הנפש היסודית ביותר של אברהם אבינו התבטאה במה שסיגל לעצמו כוח לעמוד נגד הזרם של זמנו.
רבי חיים מוולוז'ין בספרו "רוח חיים" על מסכת אבות (ה, ד) כותב, שכל הניסיונות שעמד בהם אברהם אבינו מטרתם הייתה לסלול את הדרך לפני בניו, וממנו יונק כלל ישראל לדורות כוח לעמוד בניסיונות דומים.
גם את הכח של להיות "אחד" ירשנו מאברהם כתכונה יסודית באדם היהודי. יהודי שלם באמונתו אינו מושפע מדעות ותנועות זרות הסובבות בעולם, אלא להיפך – בכוחו ללכת נגד הזרם ולהשפיע על העולם כולו.
רבי ירוחם ממיר משלים את הדברים ("דעת תורה" בראשית יב, ח).
אברהם היה יחידי מול כל בני דורו שלקח על עצמו את פרסום שם השם בעולם, ובעצם הוא מלמד אותנו שעל כל אדם לשים את מבטו ומגמתו להשפיע על כלל ישראל, להיות זוכה ומזכה.
אל לו לאדם לומר – מי אני? האם אני מסוגל לשנות את העולם? האם יש בכוחי להשפיע על בני דורי? כן! יש בכוחך, ונוכיח זאת מירמיהו הנביא.
הקדוש ברוך הוא ייעד את ירמיהו להיות נביא וכך הוא אמר לו: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א, ד-ה). ירמיהו חשש ואמר לבורא: "וָאֹמַר, אֲהָהּ השם אלוקים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ו). מה ענה לו השם? "אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר. אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם השם" (ז-ח).
במבט ראשון נדמה, שאלוקים לא ענה לירמיהו על טענתו, שהרי ירמיהו הביע בפני הבורא את חששו – "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי", כלומר, אין בי את יכולת הדיבור, והשם לא ענה לו "אל תדאג, אתה יודע לדבר", או "אני אלמד אותך לדבר", אלא במקום זה השם השיב לו: "אל תירא מפניהם", אל תפחד. מדוע אלוקים לא ענה לירמיהו ממין הטענה?
התשובה, הקדוש ברוך הוא הרי בוחן כליות ולב, והוא יודע שמה שבאמת מונע מירמיהו מלומר את הנבואה זה חולשה ופחדנות מפני העם. זאת הסיבה האמתית. הטענה של ירמיהו שהוא לא יודע לדבר היא "כיסוי" לסיבה האמתית, לכן אומר לו השם – אל תירא מפניהם. תאזור אומץ, אל תפחד, וברגע שלא תפחד אתה תראה שאתה יודע לדבר והכל יהיה בסדר.
ומירמיהו אלינו – "וזהו תוכחה גלויה לאנשים הממעטים עצמם ואומרים תמיד כי לא מסוגלים הם. חולשה היא זו! ראשית כל, עליהם להתחזק להיות בלי מורא ובלי פחד מכלום, ואז כבר ידעו ויכירו כי לא חסר כלום בהסתגלותם" (רבי ירוחם ממיר, שם).
הבה ננסה גם אנו להיות אחד. כל מה שצריך זה לדבוק באמת ולא לפחד.
אברהם נסע לנגב, למדבר, שם הוא הניח את יסודות העם. גם לעתיד לבוא הגאולה תבוא מן ה"מדבר": "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר! פַּנּוּ דֶּרֶךְ השם, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה כְּבוֹד השם וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי השם דִּבֵּר" (ישעיהו מ, ג-ה).
עם ישראל נמצא כעת במדבר העמים, אברהם אבינו מלמד אותנו שכל אחד מסוגל להפריח את השממה.