הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
"ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את" (פרק יב פס' יא) ופירש רש"י "מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה", וכן מבואר בגמ' (בבא בתרא טז א) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה", ויסוד הדרשה הוא על פי הכלל שנתן הרשב"ם על הפסוק (בראשית כט כה) "והנה היא לאה" – "בדבר שלא נודע תחילה אומר הנה", ולכן ממה שאמר אברהם "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" מתבאר דעד עתה לא ידע מיופיה.
אך נתקשה רש"י היאך לא הכיר אברהם בעלה עד עתה ביופיה עי"ש. עוד הקשו המפרשים ממה ששנינו (קידושין מא א) שאסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא לא תמצא חן בעיניו וישׂנאה, והיאך לא חשש אברהם לדבר זה.
והנראה בזה על פי החילוק בלשון הקודש, בין יופי לחן. דיופי הוא מציאות הנמצאת בעצמותו של האדם ואינה תלויה בהבחנת אחרים, ודומה היפה לחזק, שאין ידיעת האחרים בחוזקו משנה את מציאות כוחו. משא"כ חן הוא עניין התלוי בהתרשמותו של האחר, ולא תלוי כלל במציאות עצמה. ואפשר שיהיה לאדם חן בלא יופי וכדברי הגמ' (מגילה יג א) "אסתר ירקרקת היתה" כלומר שלא היה בה יופי, ומה שכתוב (אסתר ה ז) "והנערה יפת תואר וטובת מראה" זהו "חוט של חסד (כלומר, חן) משוך עליה". וזהו שדקדק הרמב"ם (אישות ג יט) "לא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו וגו'" שאף אם במציאות נאה היא, מ"מ אפשר שלא תהא נושאת חן בעיני בעלה, לפי שנישאת חן שונה היא מאדם לאדם.
ולפיכך על הפסוק (בראשית ו ח) "ונח מצא חן בעיני ה'" אמרו חז"ל (ב"ר כט א וכעין זה סנהדרין קח א) "אפילו נח שנשתייר מהן לא היה כדאי, אלא שמצא חן בעיני ה'" ודייקו חז"ל ממה שהוצרך נח למציאת חן בעיני ה', שמשמעו שלא היה נח ראוי להצלה מצד עצמו או מצד הדין והיושר אלא מצד חסד וחנינה מהקב"ה, וכמ"ש בברכות (ח א) "וחנותי את אשר אחון" (שמות לג יט) – אע"פ שאינו ראוי. ובספרי פרשת נשא (ו כה) דרשו ויחונך – שיתן לך מתנת חינם, ובברכת המזון – "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", הסמיך את החן לשאר מידות של ויתור.
וכיון שמציאת חן אינה תלויה במציאות, אלא בתפיסתו של האדם, נמצא שהבעל אינו יכול לדעת את המציאות האמיתית של אשתו אם היא באמת יפה בעצמותה או שהיא רק יפה בעיניו. והבחינה לדעת האם היופי הוא בעצם או שנובע מנשיאת חן, הוא במקום שהיופי גורם תקלה וסכנה לבעלה, שהרי במצב זה סר חינה בעיני בעלה לפי שהאדם קרוב אצל עצמו, ואם גם במצב זה רואה בעלה שהיא יפה, אזי מוכח שהיא יפה בעצמותה, ולא רק שנושאת חן בעינו.
וכך היה אצל אברהם, שאכן הכיר ביופיה של שרה, אך לא ידע אם היופי הוא בעצם או רק בעיניו, וכאשר התקרבו אברהם ושרה למצרים, שהם אנשים מכוערים שטופי זימה (רש"י), ונמצא שיופיה גורם לסכנה גדולה לאברהם, ואעפ"כ נראית יפה בעיניו, אומר אברהם "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" שעתה נודע לי כי יופייך הוא עצמי ולא רק נשיאת חן.