פרשת נח | נוחות ומנוחה בעקבות נח

רבים מבני האדם שואפים לחיות חיי נוחות. כמעט בכל רגע אנו עושים פעולה מסוימת כדי שהרגע הבא יהיה נוח יותר מקודמו, במודע או שלא במודע. אנחנו משנים את זווית הישיבה והשכיבה כדי שיהיה לנו נוח יותר, מזיזים את היד לתנוחה נוחה יותר וכדומה.

הפרסומאים ואנשי השיווק גורפים הון בעקבות הצלחתם "למכור" נוחות לאנשים כמעט בכל תחומי החיים. קבלני דירות, יצרני רכבים, יצרני מכשירי חשמל למיניהם וכדומה – כולם משכנעים אותנו לרכוש דווקא את המוצר שלהם משום שהוא הכי נוח. גם רשתות המזון נלחמות על לב הצרכנים דרך "שיווק" חווית קניה נוחה.

כמעט בכל צמתי ההחלטות שהחיים מזמנים, אחד השיקולים המכריעים ביותר הוא האם כתוצאה מההחלטה יהיה נוח יותר.

האם הנוחות אכן טובה לאדם?

הדמות המרכזית של פרשתנו היא נח. מדוע נח נקרא נח?

בסוף פרשת בראשית כותבת התורה כך: "וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר, זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ השם" (בראשית ה, כח-כט). נח נקרא כך משום שתפקידו בהיסטוריה הוא "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו". לנח יש שני תפקידים עיקריים: א. להביא לבני אדם מנוחה ונחמה. ב. להוציא את בני האדם מהעיצבון שהם שרויים בו מאז שהאדמה קוללה לאחר חטא אדם וחווה.

ה"ספורנו" בביאורו לפסוק זה כותב כך: "זה ינחמנו – התפלל (אביו למך) שזה ינחמנו בהמציאו מנוחה ממעשיהם, כי מילת "נח" תורה מנוחה, כמו "ונח מאויביהם" (אסתר ט, טז)". למדים אנו מדבריו, שהשם "נח" הוא מלשון מנוחה ולא מלשון נוחות.

מה ההבדל בין נוחות למנוחה?

המילה מנוחה משמעותה תנועה לקראת מטרה שהופסקה לזמן מה. מנוחה, זו יכולת לעבוד ולעמול, ואז לעצור, להסתכל אחורה ולהתבונן מה עשיתי, לאן אני חותר ואז לצאת שוב לדרך. מנוחה היא אינה מטרה בפני עצמה אלא היא נותנת לאדם כוח לאתגר הבא והיא מעניקה לעמל משמעות ותוכן. אגב, זאת מנוחת השבת – נקודת תצפית על העבר ועל העתיד: "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת" (מתוך תפילת מנחה של שבת).

(גם המילה "נחמה" היא בעלת אותה משמעות. האדם חושב שוב על כל מה שעבר עליו, והוא מכניס תוכן חדש והבנה מחודשת על כל מה שהיה).

נח היה "איש צדיק תמים". היה לו היכולת להשפיע על בני דורו ולהביא אותם למצב של מנוחה וממילא גם לשמחה ולסיפוק עצמי.

נוחות זה משהו שונה.

אם אדם מחפש כל חייו נוחות, אומר לו התלמוד: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (עירובין יג ע"ב). עולם הזה הוא לא עולם נוח. גם אם למישהו כן יש נוחות, הוא יודע שהיא מאוד חמקמקה, זמנית ושברירית. אי אפשר לסמוך עליה שהרי הכל יכול להתהפך ברגע.

הנוחות עלולה להיות מסוכנת מאוד. נבאר מדוע.

בעקבות חטא אדם הראשון, האדם קולל "בזעת אפך תאכל לחם", ושהאדמה תצמיח קוצים ודרדרים – "קוץ ודרדר תצמיח לך". נח המציא את כלי המחרישה והוא המתיק במקצת את הקללה – "עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חיטים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה" (רש"י בראשית ה, כט, בשם מדרש תנחומא). המדרש מרחיב על כך שהיה שפע חומרי עצום בתקופת נח.

אולם במקום שהנוחות הזאת תאפשר לבני דורו של נח להגיע למנוחה, כלומר, במקום שבני דורו ינצלו את השפע החומרי, את ההקלה מעומס העבודה ואת הזמן שעמד לרשותם, כדי להתבונן על משמעות החיים, לשפר את מעשיהם ולקדם את עצמם ואת העולם, הם לקחו את זה למקום של נוחות אינטרסנטית. בני דורו של נח אמרו – יש לנו זמן? בואו נהנה, והם ניצלו אותו לנוחות אישית שהובילה בסופו של דבר לירידה מוסרית.

"תופעה" זו מוכרת לנו עוד מאדם הראשון. התלמוד במסכת קידושין (דף פב) דן בדבר השאלה מדוע רק בני אדם צריכים לעמול קשה בשביל פרנסה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, מימי לא ראיתי צבי קַיָּץ (מייבש תאנים), וארי סַבָּל, ושועל חֶנְוָנִי, והם מתפרנסים שלא בצער. והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו, שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער?"

ומה התשובה? מסיים רבי שמעון: "אלא – שהריעותי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי". מפני שהריעותי את מעשַי, אני מוכרח לעבוד קשה.

מה הפירוש "הריעותי את מעשיי"? מי הוא זה שהרע את מעשיו? אדם הראשון. אדם הראשון נברא ביום השישי לבריאת העולם, ואלוקים שם אותו בגן עדן – "וַיִּקַּח השם אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). כשאדם היה בגן עדן, הוא לא היה חסר דבר, והיו לו התנאים האופטימליים להיות רגוע ושלֵו. בנוסף, ניתנה לו הרשות לאכול מכל הבא ליד חוץ מעץ הדעת. לא היו לו דאגות וטרדות פרנסה. בסופו של דבר פיתה הנחש את חוה, חוה פיתתה את האדם, והם אכלו מעץ הדעת בניגוד להוראת הבורא.

החטא, והעונש שבעקבותיו, יצרו מהפכה ומציאות חדשה בעולם. ראשית, נגזר על האדם להיות בן מוות –  "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). בנוסף, נגזר על האדם עמל כפיים מייגע כדי להשיג את פרנסתו – "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יז–יט) – חטא אדם הראשון יצר את הכורח לטרוח ולעמול כדי להתפרנס ולהתקיים. זו כוונת התלמוד "הריעותי את מעשַי וקיפחתי את פרנסתי".

מדוע גרר חטא אדם הראשון את התוצאה המחייבת עמל רב על פרנסה?

רבי ירוחם ממיר כותב בספרו "דעת תורה" (בראשית עמוד כד, על הפסוק "וישלחהו השם… לעבדה ולשמרה"), שיש כלל בסיסי בעולם הזה, המחייב את כל בני האדם: כל אדם מוכרח לשאת בעול כלשהו. עולם הזה הוא עולם המעשה, ובני האדם נוצרו כדי לעמול בו – "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז) – "כל אדם, לעמל נברא" (תלמוד, סנהדרין דף צט). זוהי עובדה מוגמרת, שאין אפשרות להתחמק ממנה.

האדם מוכרח לעמול, אולם ניתנת בידו הבחירה להחליט באיזה עמל, אם בעמל מלאכה – עיסוק בפרנסה, או בעמל תורה. התלמוד שם מאריך בעניין, שתכלית האדם בראש ובראשונה היא לעמל התורה, אך ברור, שמי שאינו עמל בתורה, עליו לעמול לכל הפחות במלאכה; אבל לעמול – כולם חייבים.

גם אדם הראשון טרם החטא היה צריך לעמול. במה? התורה כותבת "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", גם בגן עדן אדם היה צריך לעבוד, עבודה רוחנית כמובן, ואחרי שחטא הוא הוצרך לעבוד את האדמה.

מדוע כל אדם מוכרח לעבוד?

בנפש האדם אין "חלל ריק". אדם אינו מסוגל לשבת ולא לעשות שום דבר. אם אדם לא עושה מאומה, הוא עושה מהומה. כשאדם אינו עושה כלום, הוא עלול להידרדר מהר מאוד לחטאים. חכמים מגדירים את התופעה הזו כך: "הבטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לידי חטא" (תלמוד, כתובות דף נט, אורחות צדיקים שער כז). אדם אינו מסוגל להיות במצב של חוסר מעש. לכל אחד יש רצונות ותשוקות הטמונים בתוכו, אשר מחייבים אותו לעשות ולפעול. השאלה מה הוא עושה עם אותם רצונות ולהיכן הוא מנתב אותם. אם אדם לא ישכיל לנתב אותם לאפיקים חיוביים, הם עלולים מהר מאוד לסחוף אותו לערוצים שליליים.

כשאדם הראשון היה בגן עדן, היה לו כל מה שהוא רצה, ובכל אופן הוא 'חטא' – לפי דרגתו כמובן. מצב הנוחות הוביל אותו למחשבות מסוימות של חטא. אמר הבורא: אחד הדברים המונעים מאדם לחטוא הוא עמל ויגיעה, לכן – בזיעת אפך תאכל לחם, תעמול קשה לפרנסתך, וכך לא יהיו לך הרבה רגעי פנאי מיותרים.

אין לנו הרבה הבנה בדרגתו של אדם הראשון, אבל את עצמנו אנו מכירים, אנו יודעים שבזמנים של שעמום וחוסר מעש אנו עלולים להיסחף למעשים שליליים. אומר הבורא: אגרום לכך שהאדם תמיד יזדקק לעשות משהו, העיקר שלא יהיה משועמם. תעמול לפרנסתך.

יעקב אמר על בנו יששכר – "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל" (בראשית מט, טו). המנוחה של יששכר מסייעת לו להטות את שכמו "לסבול" ולשאת את תפקידו בעוז. זאת מנוחה אמתית – מנוחה שמביאה את האדם להתקדם בחייו בעיקר מבחינה רוחנית.

שלמה המלך נקרא "איש מנוחה", כך אמר השם לדוד המלך – "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה" (דברי הימים א, כב, ט). שלמה חי את חייו מתוך נקודת מבט של מנוחה, והוא אף בנה את בית המקדש שנקרא מנוחה – "כֹּה אָמַר השם, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו סו, א). בית המקדש היה המקום המשמעותי ביותר בעולם שסייע לבני האדם לראות את החיים מתוך מבט נכון ואמתי.

"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא – יפשפש במעשיו" (עירובין יג ע"ב). עלינו לעבור מעולם הנוחות אל עולם המנוחה והעשייה.

כזה היה נח – "את האלוקים התהלך נח". נח התהלך.

כולנו בניו של אברהם אבינו, אשר בפרשה הבאה מסופר עליו שכל חייו הוא היה "לך לך".

מצב של "נח" מביא אותנו אל "לך לך".