אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
אחד הכוחות החזקים הטמונים ביותר בנפש האדם הוא שמרגיש את עצמו כעצמאי, שהוא היוזם והמוציא לפועל והמצליח. והוא נהנה מהישגיו. ואם להגיר את האמת, עיקר הנאתו הוא בזה שלפי דעתו הוא שהוציא את הדבר לפועל [ולא מישהו אחר]. הדבר שבעבורו הוא רץ ועמל ויגע הוא בדרך כלל פחות חשוב בעיניו, לאחר השגתו. מאשר עצם הצלחתו להשיג דבר שלא היה לו קודם לכן. ההרגשה שהוא אמר ונעשתה מחשבתו היא חשובה לו מהכול.
הרגשת העצמאות בעניינים הגשמיים טעות יסודה, כמאמר הכתוב (דברים ח, יא-יח): "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…". ואם תאמר לכל הפחות המחשבה והיוזמה שלי הן – גם זה אינו [נכון], כי את המלים "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" תרגם אונקלוס "הוא דיהב לך עצה למקני נכסין" (הקב"ה נותן לך את העצמה לעשות דבר), הרי שגם "העצה" עצמה מה' היא! לשם מה אם כן ניתנה לאדם הרגשה חזקה זו? היא ניתנה עבור הבחירה. על האדם לדעת שבתחום הבחירה בין טוב לרע, שבעבורה נברא, הרי הוא ברשות עצמו לגמרי. וכל החוזק והתוקף של הכוח הזה נצרכים, כי בלעדיהם לא יצליח האדם במלחמה היצר. לו היו בני אדם מפנים רק מקצת מהיוזמה, המרץ והחריצות שהם משקיעים ב"מלחמת החיים" אל תחום המלחמה האמיתית, מלחמת היצר, אז היה עום מקבל פנים אחרות לגמרי.
קשה לנו לתפוס את הטעות שב"כוחי ועוצם ידי" כי כולנו נגועים בדבר ומדמים לעצמנו שאנו שולטים בסיבות ובפיקחותנו מנצלים אותן לטובתנו. אבל אם האדם רק יתבונן באמת, יראה שהוא בין הסיבות כסומא [עיוור] המגשש באפלה. כמה פעמים האדם נוכח לדעת שהסיבה בה תלה כל תקוותיו נכזבה וסיבה אחרת שלא החשיבה וגם לא חשב עליה היא שהביאה את מבוקשו?
וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה נג): "קומי [הגר] שאי את הנער [ישמעאל]… ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים; אמר רבי בנימין הכול בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם", מן הדא דכתיב [מאיפה הביא זאת, מהכתוב:] "ויפקח אלוקים את עיניה". כלומר: הבאר הייתה במקום, למעשה, לכתחילה, רק שהגר לא ראתה אותו. ומתי כן ראתה אותו? כשהקב"ה פקח את עיניה.
כל אחד יודע מניסיונו הוא, איך אפשר להשתמש בסיבה [מעשה] ידועה ולקבל תוצאות בדיוק הפוכות למה שהיה צפוי, כעין אחי יוסף שמכרו את אחיהם לעבד ועל ידי זה נעשה למלך. וכל זה בא ללמדנו שהסיבות העיקריות לכל מה שמתרחש בעולם הן סיבות רוחניות. מה שנראה לנו כסיבה אינה אלא כלי ואמצעי להגשמת התכלית הרוחנית, ולמען האמת הכוח הרוחני הוא המסובב ולא הסיבה היא העושה את הדבר.
דרך האמונה היא להתרכז ולהתבונן ולהבחין את הסיבות הרוחניות הפועלות בעולם, ולאן מוליכים אותו מן השמים, ולפי זה לכוון את מעשיו: ביודעו שכל השתדלותו יתירה על פי הסיבות הגשמיות המדומות יכולה להיות בסתירה עם האמונה. וכבר נתבאר בכמה מקומות שמידה זו מדויקת היא מאוד, והרבה תפילה והרבה סייעתא דשמיא נדרשות כדי להגיע אל אמיתתה. הרי גם יוסף הצדיק נענש בעוד שנתיים בבית הסוהר. לא מפני שביקש משר המשקים, כי כל אדם מצווה לעשות מעשים להצלתו, אלא "משום שתלה בו… לזוכרו" (רש"י סוף וישב) היינו משום שלרגע קט הביט לסיבה הגשמית והחשיב אותה ושכח לרגע שרק הסיבה הרוחנית – שהיא רצון ה' – היא לבד הפועלת בעולם.
היוצא מדברנו: אין האמונה דבר פשוט כלל: היא "מעשה אמן", ככלי זכוכית יקרה אשר לא יערכוהו פנינים: וכל מי שהוא אמן במלאכה זו הוא יבין יותר את ערכה. כתוב: "ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה". הרי דבר שהקב"ה חשבו צדקה. ולמי? לאברהם אבינו! ראש המאמינים, ומה היה? האמונה. כל אחד אומר "הרי מאמין אני!" אבל מי שלא עמל וידע על זאת אי אפשר לו להיות מאמין אמיתי.