הרב ירחמיאל קראםמידי שנה, עם הגיע מועד יום הכיפורים, חוזרים אנו ומבקשים מחילה על חטאי השנה שחלפה. אך איננו מסתפקים בבקשת סליחה. אנו נושאים את עינינו לשמים בבקשה כי תשובתנו תהיה שלמה ואמיתית: "סלח ומחל לכל עוונותינו ביום הכיפורים הזה… וכוף את יצרינו להשתעבד לך והכנע את עורפינו לשוב אליך באמת וחדש כליותינו לשמור פיקודיך ומול את לבבנו לאהבה וליראה את שמך".
נוסח זה מעורר תמיהה. שכן, כלל גדול בידינו, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג:). משמעותו של כלל זה הוא כי אף שגורל האנושות כולה נחרץ בידי הקב"ה, אם יהיה אדם פלוני גבוה או נמוך, שמן או רזה, שליו או בעל יסורים, וכן הלאה, מכל מקום מה שנוגע לפעולותיו של האדם אם לעשות או לחדול, השליט הקב"ה את האדם על מעשיו. האדם, הוא זה אשר מחליט אם להרים את ידו או את רגלו, ואין פעולה זו נגזרת עליו מלמעלה. הוא זה אשר מחליט אם להרים את ידו לפעולת מצווה, כמו הנחת תפילין, או פעולת עבירה, כמו לסטור לחבירו, או לפעולת רשות, כזו אשר אין בה לא מצווה ולא עבירה, דוגמת צלצול בפעמון הדלת. כלל זה מאושיות האמונה היהודית והוא אשר נקרא בפינו: "בחירה חופשית".
נראה היה לנו כי רק בידינו הדבר. בידינו לכופף את היצר ולהכניע את עורפינו, ובידינו לפעול בכיוון ההפוך, חלילה.
אך מה מקום לתפילה על כך?
ואם נפשך לשאול בדרך אחרת, כלך לדרך זו: כיצד אמרו חכמינו כי "הבא להיטהר מסייעין אותו", והלא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"?
ברם, מסתבר שאף שהאדם הוא זה שמחליט אם להרים את ידו או את רגלו, ואף אחד אינו מתערב בהחלטתו זו, מכל מקום ישנם גורמים חיצוניים המעורבים בהחלטתו.
ראובן ושמעון חברים טובים. שניהם כופרים בעיקר ושניהם פושעים בגופם, רח"ל. אלא שעלה פעם בגורלו של שמעון לשבת באוטובוס ליד יהודי חרדי, שחזותו המוכחת הזמינה אותו, כמעט בעל כורחו, לשיחה עם חברו לספסל. שיחה עניפה התפתחה בין השניים. השיחה הסתיימה בהבטחתו של שמעון לעשות את השבת הבאה בביתו של חברו לספסל. רק מספר חודשים חלפו מאותה פגישה, עד ששמעון שינה את טעמו. הוא החל לשמור שבת ולהניח תפילין, קלה כבחמורה.
וראובן? ראובן נשאר במקומו הראשון. יום טרם נסיעתו הגורלית של שמעון היו הוא וידידו באותה דרגת חטא, שקועים באותו בוץ. שניהם היו חוטאים ופושעים באותה מידה.
כך, עד לאותה נסיעה גורלית אשר שינתה את שמעון והביאה אותו לחצרות בית ה'. שמעון לא היה צדיק יותר מראובן, אלא שנפלה בחלקו הזכות לבוא בקשרי שיחה עם יהודי מאמין והוא חזר בתשובה. ראובן לא נסע באוטובוס, לא פגש כל חרדי שידבר על ליבו, וממילא נשאר במבצרו החילוני.
בחירתו החופשית של שמעון היתה בדיוק זהה לזו של ראובן. אלא שגורמים חיצוניים התערבו בהחלטתו עד שחזר בתשובה.
זהו הפירוש הפשוט של מה שאמרו חכמינו כי "הבא להיטהר מסייעין בידו". אין הכוונה כי יסייעו בידו להיטהר או להיטמא. שכן, בחירה חופשית לעולם לא תשתנה. תמיד יחליט הוא אם לעשות או לחדול.
הסיוע שעליו דברו חכמינו הוא מערכת גורמים חיצוניים המשפיעה על הבוחר לבחור את דרכו. דוגמת נוסע שהתיישב לידו וסייע בידו להתקדם בחזרתו.
מקובלנו כי ה"סבא" מקלם התבטא, כי בחור הגומר בכל נפשו ללמוד תורה ומצא בבית הכנסת שבו לומד ספר הדן בנושא הנלמד על ידו, הרי שגם זו אפשרות ל"מסייעין בידו".
כלומר, הבא לשמור שבת ביתר דקדוק או להיזהר כי תפיליו יהיו כשרים בתכלית הדקדוק, לא יסייעו לידיו יותר משעה שקדמה להחלטתו. אך יזמנו לו מן שמיא סופר הגון, עובדה שאינה קשורה בבחירה החופשית שלו, אלא אך בסייעתא דשמיא.
ולזה אנו מתכוונים בתפילתנו: "השיבנו אבינו לתורתך", אנו מבקשים כי הקב"ה יסיר את המניעים המפריעים ללימוד התורה. שלא נהיה חולים שלא יהיו ילדינו חולים חלילה, שלא נוטרד ע"י בני אדם שונים, שיהיו במקום לימודינו. שיהיו בידינו כל הספרים הנדרשים. ועם כל זאת, עצם ההחלטה על לימוד התורה היתה ועודנה רק בידינו.
זהו עניין "הבא להיטהר מסייעין בידו" ועל כן יכול כל יחיד לבקש כי יתקרב לתורה ולעבודת הקב"ה, שכן אף שהוא זה אשר יחליט ויקבע אם להתקרב או אם לאו. אך התנאים הטובים שמסביב יביאו את החלטתו ליד ביצוע, או חלילה, ימנעו את התקיימותה.
נראה שעל כך גם התפלל רבי מאיר. המוזכר במסכת ברכות (י'.) על בריונים שציערו אותו כי ימותו. לאחר התערבותה של אשתו, חזר בו רבי מאיר והתפלל, על פי עצתה, כי אותם רשעים יחזרו בתשובה. הגמרא מספרת כי תפילתו אכן הועילה והם חזרו בתשובה.
הוא לא התפלל כי יחזרו בתשובה, דבר הנתון בידם, אלא שתוסר המניעה לחזרתם בתשובה, מחד גיסא, ושיהיו להם סיבות שונות שימשכו אותם לתשובה, מאידך גיסא.
רבי מאיר התפלל כי תבוא לאותה חבורת בריונים התעוררות פנימית, נטייה טבעית לחזרה בתשובה, נטייה אשר אכן נמצאת בידי שמים.
ועל כך יש אמנם להתפלל כי נתעורר מלמעלה לשוב בתשובה שלמה אמן כן יהי רצון.
בברכת גמר חתימה טובה!