הרב משה שינפלדמשה רבנו, טרם הסתלקותו מן העולם, נפרד מעם ישראל. דברי הפרידה נאמרו בהיותם בערבות מואב, נוכח פני הירדן לקראת הכניסה לארץ. וכך אמר להם: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ, לְעָבְרְךָ בִּבְרִית השם אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר השם אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כט, ט-יא).
ידוע הדבר, שכל פסוק בתורה נדרש בארבעה רבדים – פשט, רמז, דרש וסוד. חכמי הקבלה מגלים לנו, שבכל פעם שמוזכרת בתורה המילה "היום", מעבר לפשט הדברים, הכוונה גם ל"היום" – בהא הידיעה – של השנה. מהו היום החשוב ביותר? ראש השנה, כמובן, ה"ראש" של השנה (יש דוגמאות וסימוכין לרעיון זה, אולם לא נרחיב עליהם במסגרת זו).
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי השם אֱלֹהֵיכֶם", "היום" – זהו ראש השנה; ביום ראש השנה נעמוד כולנו בפני השם אלוקינו. המצווה המרכזית שיש לנו ביום זה היא מצוות תקיעת שופר.
כיום מקובל מאוד לערוך צפירת אזעקה בימי זיכרון שונים. גם לפני מהדורת חדשות – יש תרועה ותקיעה, צליל מקוטע ומיד לאחריו צליל ארוך.
להבדיל אלפי הבדלות, יום ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה" – "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). משפט קצר זה מכיל את אופיו ואת תוכנו של יום ראש השנה, ועלינו להתבונן בערכו של יום חשוב זה לאור ההגדרה הקצרה והתמציתית: "יום תרועה".
כדי שנוכל להבין את עניינה של התרועה ולהכניס אותו אל חיי המעשה שלנו, נעיין במקומות נוספים שבהם מופיעה התרועה.
כאשר אלוקים 'אסף' את בני ישראל סביב הר סיני ביום מתן תורה, קולו של השופר נשמע שם בעוז: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיות הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד…" (שמות יט, טז), וכן בהמשך: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (יט).
פעם בחמישים שנה, בשנת היובל, תקעו בשופר במוצאי יום הכיפורים, ענין שסימל את קידוש שנת החמישים. שנת יובל מתייחדת בכך שכל העבדים היו משתחררים, והשדות והנחלות חזרו לבעליהם המקוריים: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, ט-י).
גם לעתיד לבוא, בגאולה העתידה, יכריז קולו של השופר על קיבוץ הגלויות ועל שיבת עם ישראל לארצו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ להשם בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו כז, יג).
המכנה המשותף בין שלושה ציוני דרך אלו – מעמד הר סיני, שנת היובל וקיבוץ הגלויות, הוא שקול תקיעת השופר מטרתו לאסוף ולרכז את העם סביב נקודת מרכז אחת. בהר סיני התאסף עם ישראל סביב השכינה. בשנת היובל, העבדים והשדות שהיו 'מפוזרים' במקומות לא להם, שבו ו'התאספו' בחזרה איש איש למקומו, שדה ונחלה לבעליהם. לעתיד לבוא יתקבצו כולם מהמקומות שאינם באמת שלהם, ויתרכזו בארץ ישראל סביב השם יתברך.
כשם שאסף הבורא את ישראל אל הר סיני בקול השופר, וכשם שקול השופר קורא דרור לעבדים ומשיב את השדות והנחלות לבעליהם, וכשם שעתיד השם לקבץ את כל הנידחים בקול השופר, כך מכנס אותנו השופר ביום ראש השנה וקורא לנו להתאסף סביב הבורא, סביב נקודת האמת הפנימית השוכנת בתוכו של כל אדם, ולעלות אל פסגת הר השם. השופר קורא לנו דרור, לצאת לחופשי מן ההשתעבדויות ליצרים החומריים, והוא דורש להפסיק לחיות חיי עבדות לאותו "מלך זקן וכסיל" – היצר הרע (קהלת ד, יג). השופר קורא לעשיר ולעני גם יחד לחיות חיי אושר ועושר אמתיים, והוא מזכיר להם שהאושר לא יבוא מריבוי שדות ונחלות. הוא קורא לנידחים ולתועי הדרך לשוב חזרה אל המסילה העולה בית קל.
השופר קורא לנו – שובו הביתה, שובו אל הבורא.
נעלה שלב.
כשהתורה מצווה על תקיעת שופר בראש השנה, היא שמה דגש בענין התרועה – "יום תרועה יהיה לכם". ההבדל בין תקיעה לתרועה הוא, שתקיעה היא קול אחד ארוך וממושך, ותרועה היא קול ארוך אבל מקוטע.
מה המשמעות לכך שהתורה מדגישה את התרועה?
התשובה נמצאת בפרשה אחרת בתורה, העוסקת גם כן בענייני תרועה, אמנם לא בתרועת שופר אלא בתרועת חצוצרות, אולם יש בה כדי ללמד אותנו על משמעות תרועת השופר.
כך כותבת התורה: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף… וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי השם אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י, א-י).
היוצא מן הכתובים הוא כך: בתקופת שהותם של בני ישראל במדבר, ציווה השם את משה לעשות חצוצרות. לחצוצרות היו מספר תפקידים משמעותיים וחשובים: כשמשה רצה להקהיל ולאסוף את העם כדי להשמיע באזניהם את דבר השם, תקעו הכהנים בחצוצרות, והעם כולו התאסף. קול החצוצרה היה גם הסימן אם לחנות או לנוע; קול תקיעת חצוצרות היה סימן וקריאה להתאספות, וקול תרועת חצוצרות היה סימן לכך שעליהם לצאת ממקומם ולהתחיל לנוע אל עבר המטרה הבאה. תרועת החצוצרות נשמעה בחזקה גם בעת מלחמה, כדי לעורר את לב העם ולהשיבו אל בוראו. (גם במועדי השם ובהקרבת קרבנות תקעו בחצוצרות, אך לא נתעכב על כך כעת.)
לאור האמור, נבין היטב את משמעות התרועה ביום כה חשוב זה – יום ראש השנה.
על פי חכמים, התרועה של ראש השנה מורכבות משלושה קולות – תקיעה, תרועה ותקיעה.
מבחינת ההשפעה על הנפש, התקיעה היא קול ממושך והיא קוראת להתלכד אל עבר יעד אחד – סביב השם, כפי שראינו קודם וכן בתקיעת החצוצרות במדבר, שאספה את העם סביב דבר השם. התקיעה בראש השנה קוראת לאדם לעזוב את עסקי היומיום ואת שגרת החיים החומרית שלו, ולשוב ולהתרכז סביב נקודת החיים המרכזית – המלכת השם יתברך. התקיעה קוראת לאדם לאסוף את חלקי הנפש, את הכוחות והשאיפות שאולי הלכו לאיבוד במהלך השנה האחרונה, ולרכז את כולם סביב בורא העולם.
לאחר התקיעה מגיעה התרועה. לאחר שאדם החליט להתייצב ולאסוף את כוחותיו, מגיע השלב הבא – התרועה. התרועה מעוררת, מזעזעת ומביאה לידי תנועה באופן מעשי, כשם שתרועת החצוצרות במדבר היו אות וסימן לניתוק מהמקום העכשווי ותנועה אל עבר היעד. התרועה מזעזעת את נפש האדם ומפרקת את הטעון פירוק. התרועה נקראת גם יבבה (תרגום אונקלוס). היבבה 'מרסקת' את נפש האדם ומביאה אותו לידי תשובה וחרטה על מעשיו.
"קול התרועה קורא אותנו למסע ולמלחמה, למסע מן המקום אשר אין ברכת השם שורה בו, להשתחרר מכל הקשרים המנוגדים לרצון השם, ולהילחם בכל אלה המנסים לנתקנו מצור מחצבתנו ובכל מה שמבדיל בינינו ובין אבינו שבשמים."
לאחר התרועה, שומעים אנו שוב קול תקיעה. קול תקיעת הסיום חוזר ומייצב את הנפש המתוקנת בכיוון אחד וישר.
נסיים בנקודה נוספת, חשובה מאוד:
חצוצרות הכסף שנתבקש משה לעשות במדבר היו מעשי ידי אדם. חצוצרות אלו נועדו בעיקר עבור הסדרים 'חברתיים' בתקופת שהות בני ישראל במדבר וכפי שהזכרנו (כמובן שלכל מצוה יש היבטים נוספים, אולם הכוונה היא לפשט הדברים). לעומת זאת, בראש השנה, הציווי לתקוע ולהריע הוא בשופר, מעשי ידי הבורא בעולם ה"טבע".
דבר זה מלמד את האדם, שבית היוצר של הכלים עבור בניית הנפש הרוחנית נמצא עמוק בטבע האדם, ואין צורך לחפש אותו במקומות גשמיים מעשי ידי אדם – "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
כשהקריאה היא אל נפש האדם, עבור פנימיותו ורוחניותו, בלתי אפשרי להגיע לשם ברוח מלאכותית ובאופן חומרי דרך מעשי ידי אדם, רק קולו של השופר הטבעי והטהור, הוא יעורר את הלב ואת התודעה.
(מאמר זה לקוח מתוך ספרי "אומה במועדיה").