הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (פרק כה פס' יט) ובגמרא (יומא כב ב) "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר, ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה. יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה".
והדברים טעונים ביאור, היאך עשה שאול קל וחומר לבטל ציווי שנצטווה בו מפורש מפי ה' ע"י שמואל הנביא שילך ויכה את עמלק מאיש עד אישה מעולל עד יונק. ועוד, מהו שענתה הבת קול "אל תהי צדיק הרבה" על כך ששאול רוצה לבטל את דבר ה', שמשמע שזהו מעשה צדקות, ויותר היה ראוי לה לומר "אל תרשע להתנגד לציווי ה'". עוד קשה, שדברי שאול אלו בא להצדיק מה שהשאיר את מיטב הבהמות, שהרי באמת הרג כל אנשי עמלק [מלבד אגג משום שהסתפק שמא מיתת מלך שונה (בן יהוידע)], אלא שחשב שנתחייב כפרה על כך ק"ו מעגלה ערופה, ולכן השאיר את מיטב הבהמות להביא מהן קרבנות לכפרתו (רבינו חננאל שם). וקשה, וכי חסרו לו מיטב בהמות שלו להביא מהן קרבנות לכפר שהוצרך להשאיר דווקא את מיטב בהמות עמלק.
והנראה בזה, שמצינו אנשים גדולים שעשו "עבירה לשמה" – כלומר עשיית דבר האסור כאשר כוונת העושה לשם שמים, ועליה אומרת הגמ' (נזיר כג ב; הוריות י ב) "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה". אלא שייסד בזה הגר"י מסלאנט זצ"ל (הובא בשפתי חיים בראשית עמ' כ' ועוד) שתנאי גדול יש בעשיית עבירה לשמה, והוא, שלא הותרה אלא במקום שכל ליבו של האדם מסור לשמים, ובמקום שישנה נגיעה ולו הקלה ביותר – לא התירתו תורה. [והוכיח כן מדברי הגמ' (נזיר כג ב) שהקשתה על המעשה של יעל אשת חבר הקיני 'והלא נהנתה מהעבירה', והעידו בה שלא נהנתה. הרי שאפילו שמעשה העבירה נעשה להציל את כלל ישראל, לא הותר במקום שיש נגיעה].
ובפרשת עגלה ערופה מוצאים אנו עד כמה החמירה תורה בהריגת נפש, שעל וידוי הזקנים (כא ז) "ידינו לא שפכו את הדם" ביארו חז"ל (סוטה מה ב והובא ברש"י) "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". פירוש, שמתוודים הזקנים שלא גרמו למיתתו בעקיפין שמא אם היו מלווים אותו או נותנים בידו מזונות, היו מחַזקים את רוחו ולא היה נופל בידי הליסטים שרצחו. ואף שזהו חשש רחוק של רציחה לומר שדווקא דברים אלו גרמו למיתת הנרצח, אף על פי כן צריכים להתוודות שלא גרמו לכך, ומבואר עד כמה חמור עוון רציחה שיש לחוש אפילו לגרמא רחוקה.
ועתה מתבאר היטב הקל וחומר שנשא שאול המלך. שודאי מצווה גדולה בתורה למחות את זכר עמלק אע"פ שיש בזה הריגת אלפי אלפים אנשים נשים וטף, והציווי להורגם מתיר ומקדש הריגה זו, אולם פחד שאול שמא לא יהיו לו את כל הייחודים והכוונות הנכונות ולא יתכוון לקיים המצווה בכוונה לשמה גמורה, ואם יפגום בקיום המצווה כחוט השערה אזי נחשבת לו כל הריגה זו כרציחה וכל הריגת הבהמות כהשחתה בעלמא.
אלא שבכך חלוקה מיתת האנשים ממיתת הבהמות, שבעוד אצל האנשים לא הייתה לו כל אפשרות לנהוג בהם אחרת מלבד הריגתם, אצל הבהמות חשב שבמקום להרגם דרך השחתה [ובכך אילו אין כוונתו לשם שמים ייענש על כך] יהרגם ע"י הקרבתן למזבח, שאז אפילו אם אין כוונתו שלימה לא יעבור על בל תשחית אלא יקריבם לה' ועוד שהם יכפרו על הפגימות בכוונתו בהריגת האנשים.
ועל כך אמרה לו הבת קול "אל תהי צדיק הרבה" שודאי אלו מחשבות של צִדְקות לחשוש לשלימות המעשה אלא שכל החשבונות הללו על שלימות המחשבה קיימות רק במקום שאין ציווי מפורש של הקב"ה שאז יש לחשוש שמא אין זה בכלל "עבירה לשמה", אך במקום ציווי מפורש אין זה בכלל עבירה לשמה אלא מצווה גמורה היא ואין כאן מקום לעשיית קל וחומר וכדו', אלא יש לנהוג בתמימות ולקיים את צווי ה'.