מתוק האורהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ (טז, יח)
בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה הַקּוֹדֶמֶת נִכְתַּב עִנְיַן שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים, וּמִיָּד אַחֲרֵי כֵן, מְצַוָּה הַתּוֹרָה: "שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".
מַה פֵּשֶׁר סְמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת?
הַשו"ע (או"ח סי' תקכט, ד) וְהָרַמְבַּ"ם (פ"ו מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב הכ"א) פּוֹסְקִים: "חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים שֶׁיִּהְיוּ מְסַבְּבִין וּמְחַפְּשִׂין בַּגַּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת שָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה, וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם לְשִׂמְחָה, וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה".
וּמַדּוּעַ דַּוְקָא בִּזְמַן הָרֶגֶל?
טַעַם הַדָּבָר, כִּי בְּשִׁגְרַת הַשָּׁנָה אֲנָשִׁים לוֹמְדִים וְעוֹבְדִים, וּבָעֶרֶב חוֹזְרִים עֲיֵפִים וְאֵין דַּעְתָּם פְּנוּיָה לַעֲבֵרוֹת, אֲבָל בִּזְמַנֵּי חַג וּמוֹעֵד, כְּשֶׁאֲנָשִׁים לֹא עוֹבְדִים וְעִתּוֹתֵיהֶם בְּיָדָם, קַיֶּמֶת סַכָּנָה. עַל כֵּן בִּזְמַנִּים אֵלּוּ צְרִיכִים לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בַּגַּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים לִשְׁמִירָה מִפְּנֵי מַכְשֵׁלוֹת לְמִינֵיהֶן.
דָּבָר זֶה – אוֹמֵר "בַּעַל טוּרִים" – נִרְמָז בִּסְמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת כַּנַּ"ל.
הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (טז, יח)
בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב "תִּתֶּן לְךָ" – אוֹמֵר הַ"יִיטַב לֵב" – טְמוּנָה הוֹרָאָה לְכָל אָדָם מַהִי הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.
בַּמִּדְרָשׁ (ילקו"ש תְּהִלִּים תשכז) מוּבָא הַמַּעֲשֶׂה הַבָּא: אֲלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן הִגִּיעַ לְבַקֵּר אֶת מֶלֶךְ מְדִינַת "קַצְיָא" שֶׁמֵּעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ.
מְסֻפָּר שָׁם שֶׁמֶּלֶךְ קַצְיָא יָצָא לִקְרָאתוֹ עִם מַתָּנוֹת רַבּוֹת שֶׁל זָהָב וְכֶסֶף, אֲבָל אֲלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן סֵרֵב וְאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַסְפִּיק זָהָב וְכֶסֶף בְּאַרְצוֹ, "לֹא בָּאתִי לְכָאן אֶלָּא כְּדֵי לִרְאוֹת כֵּיצַד אַתֶּם דָּנִים דִּינֵי מָמוֹנוֹת, לִלְמֹד מִדַּרְכֵי הַמִּשְׁפָּט שֶׁלָּכֶם". וּמֶלֶךְ קַצְיָא הִסְכִּים.
לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהִגִּיעוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. הָרִאשׁוֹן אָמַר: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, יֵשׁ לִי בְּעָיָה. קָנִיתִי שָׂדֶה, וְחָרַשְׁתִּי וּמָצָאתִי אוֹצָר יָקָר מְאֹד. וְהָאוֹצָר לֹא שַׁיָּךְ לִי, כִּי קָנִיתִי שָׂדֶה וְלֹא אוֹצָר. בִּרְצוֹנִי, אֵפוֹא, לְהַחְזִיר אֶת הָאוֹצָר לִבְעָלָיו – הַמּוֹכֵר". אֲבָל הַשֵּׁנִי טָעַן: "לֹא וָלֹא, כְּשֶׁמָּכַרְתִּי אֶת הַשָּׂדֶה, מְכַרְתִּיהָ עִם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ. הָאוֹצָר שַׁיָּךְ לוֹ".
וּמַה פָּסַק מֶלֶךְ קַצְיָא?
אָמַר לְאֶחָד מֵהֶם: "יֵשׁ לְךָ בֵּן זָכָר?"
– "כֵּן"
אָמַר לַשֵּׁנִי: "יֵשׁ לְךָ בַּת"? אָמַר לוֹ: "כֵּן". אָמַר לָהֶם: "שֶׁהַבֵּן וְהַבַּת יִתְחַתְּנוּ וְהָאוֹצָר יִהְיֶה שַׁיָּךְ לָהֶם כְּמַתְּנַת חֲתֻנָּה".
רָאָה מֶלֶךְ קַצְיָא אֶת אֲלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ. אָמַר לוֹ: "הַאִם לֹא דַּנְתִּי נָכוֹן? אִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ לִפְנֵיכֶם מִקְרֶה כָּזֶה, כֵּיצַד הֱיִיתֶם דָּנִים אוֹתוֹ?"
אָמַר לוֹ: "הָיִיתִי הוֹרֵג אֶת שְׁנֵיהֶם, וְאֶת הַכֶּסֶף לוֹקֵחַ לְאוֹצַר הַמַּלְכוּת".
שָׁאַל אוֹתוֹ מֶלֶךְ קַצְיָא: "הַאִם יוֹרֵד אֶצְלְכֶם גֶשֶׁם? הַאִם הַשֶּׁמֶשׁ אֶצְלְכֶם זוֹרַחַת? אָמַר לוֹ: "כֵּן".
אָמַר לוֹ [מֶלֶךְ קַצְיָא]: – "יֵשׁ אֶצְלְכֶם בְּהֵמוֹת?" אָמַר לוֹ: "כֵּן". אָמַר לוֹ: "לֹא בִּזְכוּתְכֶם זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְיוֹרֵד הַגֶּשֶׁם, אֶלָּא בִּזְכוּת הַבְּהֵמוֹת, דִּכְתִיב: 'אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' – אָדָם בִּזְכוּת בְּהֵמָה".
נִמְצָא לְפִי זֶה, אוֹמֵר הַ"יִיטַב לֵב", שֶׁיֶּשְׁנָן שְׁתֵּי סִבּוֹת לְכָךְ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לְדִין תּוֹרָה: אֶפְשָׁרוּת אַחַת, וְכָךְ הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, שֶׁאָדָם טוֹעֵן: 'מַגִּיעַ לִי מָמוֹן מְסֻיָּם וְהַלָּה מְסָרֵב לָתֵת לִי אוֹתוֹ'. אֶפְשָׁרוּת שְׁנִיָּה שֶׁאָדָם בָּא וְאוֹמֵר: 'אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם מַגִּיעַ לִי אוֹתוֹ מָמוֹן, אֲנִי סָבוּר שֶׁלֹּא, וְהַלָּה אוֹמֵר שֶׁכֵּן מַגִּיעַ לִי'.
אֵלּוּ הֵם שְׁנֵי סוּגִים שׁוֹנִים שֶׁל דִּין תּוֹרָה. בָּאֹפֶן הָרִאשׁוֹן הַנִּתְבָּע לֹא יֵלֵךְ לְבֵית הַדִּין עַד שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ לָבוֹא, וְאִלּוּ בָּאֹפֶן הַשֵּׁנִי הוּא לְבַד מִצַּד עַצְמוֹ הוֹלֵךְ לְבֵית הַדִּין כִּי הוּא רוֹצֶה לְבָרֵר הַאִם מַגִּיעַ לוֹ כֶּסֶף זֶה אוֹ לֹא.
יְסוֹד נִפְלָא זֶה לִמַּדְתָּנוּ כָּאן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה: "שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן לְךָ" – לֹא שֶׁיִּקְרְאוּ לְךָ לְדִין תּוֹרָה, אֶלָּא כָּל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ לְךָ סָפֵק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת תָּרוּץ לָרַב לִשְׁאֹל. אַל תִּשְׁתַּהֶה וְתֹאמַר: אִם לֹא הוֹצִיאוּ מֵרְשׁוּתִי אֶת הַמָּמוֹן כַּנִּרְאֶה שֶׁהוּא שֶׁלִּי, אֶלָּא תֵּלֵךְ לְבָרֵר הַאִם בֶּאֱמֶת מִצַּד הַדִּין וְהַיֹּשֶׁר שֶׁלְּךָ הוּא.