ראה | מופע הקסמים

בפרשת השבוע נאמר: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת… לאמור נלכה אחרי אלוקים אחרים… ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או … כי מנסה ד' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ד' אלוקיכם" (דברים י"ג, ב-ד).

התורה הקדושה מזהירה אותנו שלא להאמין לעולם לדברי נביא שקר, אשר יאמר כי משמים נשלח להורותנו, חלילה, עבודה זרה. האם לזאת זקוקים אנו לאזהרה מפורשת?! האם קיימת אפשרות כי יהודים כשרים ומאמינים יתפתו אחרי כזב? אחרי אי מי, אשר יורה להם לעבור על איסור חמור שבתורה?! אלא, ציווי נוקב זה בא ללמדנו לאילו כוחות נפש ותעצומות זקוק האיש הישראלי כדי לעמוד בניסיון, לא להאמין לנביאי שקר ולמאחזי עיניים.

ואכן, במהלך שנות ההיסטוריה הארוכות עמדו לו לעמנו נביאי שקר, קוסמים, חולמי חלומות, מאחזי עיניים ושאר רמאים, אשר פשטו צורה ולבשו צורות מצורות שונות, וחוללו צרות צרורות במחנה ישראל. בימי משה רבינו היה זה בעל פעור (עי' במדבר, כ"ה), עבודה זרה מזן קיצוני ביותר (עי' סנהדרין ס"ד ע"א). בדורות מאוחרים יותר השתחוו לפסל, האמינו בפרה, סגדו לאדמה או לצבא השמים… (עי' רמב"ם ריש הלכות עבודה זרה). כשהגיע "העת החדשה" לעולם – עטו אף האלילים סגנונת חדשים: סוציאליסטים, קומוניסטים, שיוויון זכויות, שיוויון מעמדות, ועוד הכרזות והצהרות גבוהות ומרשימות אשר צופנות בחובן חללים, ריקנות ושום דבר. הבעיה היא, שלאחר שאני חוזים במופע הקסמים, מתלהבים מתעלולים, הופך הניסיון לגדול ועצום. הדרך חזרה היא קשה ומסובכת.

הגאון הצדיק רבי אלחנן וסרמן הי"ד זצוק"ל (בריש סיפרו 'קובץ מאמרים'-אמונה) מחזק את הדברים על ידי ביאור הפסוק: "ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם…" (במדבר ט"ו, ל"ט). וכך הוא אומר: "ולא תתורו אחרי ללבכם" זו מינות. "ואחרי עינכם" -זו זנות (ברכות י"ב, ע"ב).

ידוע כי המחשבה משכנה במוח, ואילו הרגשות והתאוות- בלב. עבודתו של היהודי היא להשליט את המוח על הלב. אם כן נשאלת השאלה: כיצד ניתן לומר כי " אחרי לבבכם- זו מינות"? הרי מקור הכפירה הינו במחשבה פסולה, ומחשבה- מקומה במוח. היה צריך לומר לכאורה כי מינות הינה תוצאה אשר איננה טובה?

מסביר הגאון רבי אלחנן וסרמן (שם, אות ו): "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז, י"ט) – אפילו גדול הדיינים, לו ייקח טיפת שוחד – ייטה ליבו אחר המשחד. נכון שבמוחו ובהגיונו הצרוף יודע הוא גם יודע כי לא זה הצודק, אבל ליבו נוטה פתאום לכיוון הלא נכון. יוצא כי המינות, או במקרה זה – עיוות הדין – אינם נובעים מהמחשבה אלא מההרגשה. וכיוון שנתקבל לו משהו מן המשהו של השוחד- כבר נתעוותה הדרך הרבה"…

אנו חוזרים לדור שלנו, למצבו האומלל, לכל האידאולוגיות הקורסות מול עינינו, למוסריות ההולכת ונשחקת, לגלים העכורים של השחיתות בכל המובנים המציפים את היקום. והכל עוד עומדים ומחייכים. הרחוב ססגוני ועליז, והמהלכים בו נראים כנהנים מהמצב – ממופע הקסמים ואחיזת העיינים. מופע הקסמים המרהיב הינו הבל ורעות רוח. רבים רבים נפלו חללים בעטיו. רבים וטובים ביכרו ללכת בדרך הנראית קצרה וקורצת, ומאסו במסלול הארוך והמייגע. אך היכן מצאו את עצמם לבסוף? בביצה טובענית, עמוקה…

התורה מצווה אותנו לתת ולעזור לאביון, ואם הוא זקוק להלוואה (ויש באפשרותנו) אנו מצווים להלוות לו. הפרשה מזהירה אותנו לא להימנע להלוות לו את מה שהוא צריך מתוך חשבונות שעוד מעט תגיע שנת השמיטה ואז כל החובות מתבטלים וכך נישאר בלי הכסף שהלוונו. הפסוק אומר (דברים טו', י'): "נתון תתן לו… כי בגלל הדבר הזה יברכך השם". לכאורה הטענה והחשבונות שאנו עושים נראים מוצדקים, שהרי ישנם הרבה אנשים טובים שמוכנים להלוות לאחרים כדי לעזור להם, אך אם יש חשש שהכסף לא יוחזר אז אף אחד לא ירצה לסכן את כספו. זה לא שהאדם לא רוצה לקיים את המצווה, בתנאים מסוימים הוא דווקא ישמח לקיים אותה, אלא שרק המצב הספציפי הזה הוא לא אידיאלי לקיום המצווה. אך התורה אומרת לנו את ההפך, הדרך הטובה ביותר לקיים את המצוות היא להקריב מעצמנו. דווקא "בגלל הדבר הזה יברכך השם", כלומר השם יברך אותנו בגלל שקשה לנו לתת כי אנו יודעים ששנת השמיטה מתקרבת ואנו חוששים. הברכה מגיעה דווקא בגלל שהמצב לא קל ובכל זאת אנו מקיימים את המצווה. זה מה שמראה שאנו מקיימים את המצווה לשם שמיים ולא סתם בגלל שיוצא לנו נוח לקיים אותה.

כל אחד מאיתנו עובר את החשבונות האלו, בין אם במודע ובין אם לא. הכל נעשה מתוך חישובים של מה עדיף. ללכת לים עם חברים או ללמוד תורה? לנסוע לטיול או לשמור שבת? הכל נעשה בחישוב מדוקדק ואישי שכולל המון גורמים שנכנסים לחשבון: כל מה שעברנו במהלך החיים, כל מה שקיבלנו מהסביבה, כל מה שאנו יודעים בשכל, כל מה שאנו מרגישים, מה יגידו החברים וכו'. לאחר שלקחנו את כל הגורמים בחשבון, אנו מגיעים להחלטה. ישנן החלטות שנראות כגדולות, אם לקיים מצווה או לעשות עבירה, כמו אדם שמחליט להניח תפילין או להבדיל אדם שמחליט לאכול משהו לא כשר חס ושלום. אבל הפרשה מתארת את ההחלטות שנראות לנו כ"קטנות" יותר. לא מדובר על אדם רשע שכלל לא רוצה להלוות, אלא מדובר על אדם שבדרך כלל ירצה להלוות ורק במקרה הספציפי הזה הוא מחליט לא לעשות זאת, רק מתוך הסיבה הזו ששנת השמיטה מתקרבת. התורה אומרת שבמקרה כזה שהניסיון קשה יותר, הקדוש ברוך הוא יברך אותנו אם נעמוד בו.

גם אנחנו אוהבים את השם יתברך ורוצים לקיים מצוות. רק העניין הוא שלפעמים הרצון מתנגש עם דברים אחרים או שלא כל כך נוח לקיים את אותן המצוות. אנחנו מאוד רוצים ללכת לשיעור תורה, רק שכאשר יורד מבול בחוץ וישנן סופות חזקות אנו מעדיפים להישאר מתחת לפוך ולשתות איזה קפה חם. זה לא שאנחנו לא הולכים בכלל לשיעורי תורה, זה פשוט לא מסתדר בצורה חד פעמית. הרבה נשים ישמחו להתלבש בצורה צנועה, אבל אם בא מישהו הביתה אז זה כבר נהיה מסובך לטרוח ולהחליף את הפיג'מה בבגד צנוע, או אם למשל יש אירוע שכולן מתלבשות לקראתו בצורה חושפנית, אז זה קשה להיות שונות מכולן. זה לא שעכשיו כל התפיסה השתנתה, זה רק משהו חד פעמי. כך גם קורה לפעמים שנמצאים בחו"ל או במקום רחוק, אז רק למשך השבוע הזה אנו מחליטים לאכול לא כשר, זה לא שאנחנו מזמינים חזיר, רק לא כל כך מקפידים על הרכיבים ששמו לנו בתוך הפיצה או על בישולי גויים שאסורים. אנחנו רוצים לקום בבוקר מוקדם לתפילה, אבל פשוט לפעמים אנחנו יוצאים עד מאוחר ואז מתעוררים אחרי שעובר זמן קריאת שמע. זה לא שביטלנו את זה לגמרי, זה רק לפעמים לא מסתדר.

כל הדברים האלו נשמעים לא כל כך מהותיים, וזה אפילו נשמע קצת קטנוני לומר שזה לא בסדר. איך אפשר למשל לבוא בטענות על אדם ששמר כל החיים שלו שבת, ורק פעם אחת היה מוכרח לנסוע לשבת חתן של הבן דוד שלו? אבל צריך להבין שהפעם האחת הזו מעידה על כל שאר הפעמים. הרי מה היה קורה אם בשבת שלאחר מכן היה שבת חתן לבן דוד אחר? ובשבת שלאחר מכן היה בר מצווה של האחיין? אותו אדם בעצם מעיד על עצמו שהוא שמר שבת עד עכשיו רק משום שזה הסתדר לו, אך אם הדבר היה מתנגש עם דברים אחרים הוא לא היה שומר אפילו שבת אחת. כך גם כל שאר המקרים שהזכרנו וכל אלו שלא הזכרנו. כל אדם שרוצה לקיים מצוות שונות או להימנע מעבירות יכול לעשות זאת לפעמים בקלות, אך לפעמים יתקל בקשיים שונים. אם אנו עושים זאת רק באותן פעמים שקל לנו, אז קיום המצווה הוא בשל הקלות והנוחות. אך אם אנו מוכנים למסור נפש ולהקריב מעצמנו, אז כגודל ההקרבה שלנו כך יהיה גודל השכר.

הקדוש ברוך הוא נותן לנו הרבה ניסיונות בחיים. אותם ניסיונות מקשים עלינו את קיום המצוות וההימנעות מעבירות. זה נראה לנו כמו משהו טורדני ולפעמים אפילו צצות שאלות כמו "למה הקדוש ברוך הוא הוריד גשם דווקא עכשיו כשצריך ללכת לבית הכנסת?", כאילו שהגשם נראה מתנגש עם הרצון של הקדוש ברוך הוא. אלא שדווקא זה הרצון שלו ובגלל זה הוא מביא לנו את הקשיים, כדי שנעשה לעצמנו כמו מבחן לקבוע את מידת ההקרבה שלנו. בוודאי שאנחנו רוצים לקיים מצוות, כל אחד רוצה, גם היהודי הרחוק ביותר מתורה ומצוות היה מקיים אותן אם זה לא היה מצריך ממנו שום הקרבה, אבל השאלה היא עד כמה אנחנו רוצים לקיים אותן. דווקא כאשר אנחנו מקריבים מעצמנו ועומדים בניסיון, אז השם יתברך מברך אותנו. פתאום אנחנו מקבלים סייעתא דשמייא בכל מיני דברים, שהרי כבר אין צורך בניסיון כי עברנו אותו בהצלחה. פתאום יש לנו כוחות חדשים שלא היו לנו לפני כן. (הרב רוני פיזנטי לפרשת ראה, אתר אמונה)

בראשית פרשת השבוע מוצאים אנו את משה רבינו אומר לעם ישראל: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י,א, כ"ו). מקשה האור החיים הקדוש (שם) מדוע אמר " ראה"? למה לא "שמע"? וזהו תירוצו: משה רבינו, המבין לנפש העם, יודע כי קשה להאמין לדברים כגון אלו שעומד הוא להשמיע. לו יהא המוכיח עני ואביון, למשל – לא יקבלו העשירים את דבריו. וכיצד באמת יאמינו לדלפון, מחוסר פת חרבה, האומר להם כי העולם הבא חשוב מן העולם הזה?! לפיכך ממחיש את דבריו: "ראה! אנוכי!" ראו, אחיי, אני מכיר את שני העולמות, גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, הכרתי את כל המצבים. לפיכך תוכלו לקבל את הדברים אשר אני אומר לכם.

אין אדם עומד אחר דברי רבו אלא אחרי ארבעים שנה. היום הינכם יכולים להבין היאך נראה מי ששומר את התורה ומצוותיה, לעומת זה שלא זכה… (הרה"ג ר' אברהם אבא פיליפ, דולה ומשקה לפרשת ראה, הבית שלנו, המודיע).

הביא הרב גלינסקי זצ"ל דברי הספרי: " אפילו יעמיד נביא השקר חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, יידעו שאין זה אלא ניסיון".

ותמה הסבא מקלם זצ"ל: מדוע צריך פסוק, הרי זה ברור. וכי תעלה על דעתך לעבוד חלילה עבודה זרה ואפילו עם יעמיד חמה ברקיע? אלא מה – לא זה הניסיון. וודאי שלא יעבדו עבודה זרה. הניסיון הוא " לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל ללבכם": אם הלב לא יזוע, לא ינוד ברפרוף כל שהוא! כי האוהב, לא יטה כלל אוזן לדיבה על אהובו. לא יתעורר בליבו צל של ספק. אם אך יעלה חשש שמה ואולי יש כאן ממש, כבר אין זו אהבה בכל לב ובכל נפש!

כמה נפלא: התורה טובעת מכל אדם להיות נובהרדוקר! בסערת המהפכה הבולשביקית, העביר הסבא מנובהרדוק את ישיבתו לעיר הומיל. בעיר ניטשה מלחמת כנופיות בין הצבא הלבן לצבא האדום ושניהם טבחו ביהודים ללא רחם. במוצאי שבת קודש ישב הסבא וכוס ההבדלה בידו, מלאה על גדותיה, והפורעים פרצו לחצר הישיבה תוך קריאות רמות ומטר יריות. והסבא המשיך בהבדלה בנעימה, כדרכו, וטיפה לא נשפכה מהגביע המלא שבידו!

כך חינך גם את ישיבתו. לכל חודש קבע תרגול בשטח אחר: לחודש חשוון, בו הגיעו תלמידים חדשים, שמו דגש על מידת ההטבה וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. בכסלו, בו קוראים בתורה על מעשה האבות, שאיפה לגדלות, "אימתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי". בטבת ובשבט עסקו בחישול מידת הביטחון, ובאדר השרישו את מידת האמיצות. מענינא דיומא: " ולא קם ולא זע"! למגר את הפחד והמורא, לקנות אומץ לב מבלי חת, לא להרתע מפני כל! תרגילים אלו חישלונו לקראת ההתמודדות שציפתה לנו בעתיד במראות מלחמת העולם. רבים כל כך נשברו, ובני נובהרדוק עמדו כצור חלמיש!

כל בן ישיבה בנובהרדוק חיפש לעצמו תרגילים מעשיים באמיצות. היו שהלכו לאסיפות של הקומונסטים הכופרים, ועלו לבימה לשאת דברים נלהבים בגנות רעיון התעתועים ולקרוא לדבק בדעת האמת. איזו סערה חוללו! היו שעמדו בשוק ועודדו את התגרנים היהודים לבל יבלו ימיהם בהבל, שיחוסו על חייהם ויקבעו עיתים לתורה. אם היו להם שומעים, מה טוב. ואם לעגו להם, טוב לא פחות, התחשלות באמיצות!

מספר הרב גלינסקי זצ"ל, חשבתי לעצמי, איזה דבר אמיצות אעשה? ועלה בי רעיון נועז, שמעביר צמרמורת: כולם יודעים שלא הולכים בלילה לבית הקברות. הלילה הוא זמן שליטת המזיקים, ואמרו בגמרא שהדורש אל המתים לן בבית הקברות כדי שתבדק בו רוח טומאה (סנהדרין ס"ה), ואיזה הוא שוטה! זה הלן בבית הקברות (חגיגה ג) – והכל יידעו, כי בלילה באים הנפטרים, רוחות המתים, לטבול במקווה הטהרה בו מטבילים את המתים בחדר הטהרה. פחד נורא לטבול שם, וסכנה עצומה, כי הנפטרים עלולים להזיק למי שבא בתחומם ומפריע לטבילתם. ישמרני ד' מכל צרה!

החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, איזה פחד, ולהיכנס לחדר הטהרה האפל, שורץ הרוחות, ולטבול במקווה של המתים! איזה אמיצות "לא קם ולא זע" במיטבו, אומץ מוחלט! הלכתי.

בית הקברות היה מחוץ לעיר. שררה עלטה, רק המצבות הלבנות בהקו, כעדים דוממים לאמיצותי. נכנסתי בפתח האפל של חדר הטהרה וגיששתי דרכי. החושך היה מוחלט. ליבי הלם כקורנס. כבר לא ידעתי האם הולך אני לעשות מעשה אומץ או טפשות, להתגרות בנפטרים. נדמה היה לי שאני שומע את המים רוגשים. הרוחות טובלות. אבל אם אומץ, אז עד הסוף.

פשטתי בגדי במהירות, גיששתי דרכי אל המים, ואכן רגשו. טבלתי רגלי, המים היו קרים כקרח. החלטתי: אטבול פעם אחת, ואנוס. ירדתי, ולפתע דרכתי על גולגולת! היא צפה מולי על פני המים, חוורת כמת. גם בחשיכה ראו. ליבי ניתר, אפילו לצרוח לא אזרתי כח, גרוני נשנק באימה. קפצתי אחור, התלבשתי בחופזה ונמלטתי מהמקום. ידעתי שהיתה זאת שטות. לא מתגרים בנשמות הנפטרים. מזלי, שלא הזיקני.

רצתי כל עוד רוחי בי וחזרתי לעירה. החלטתי שלא אספר על כך לאדם. ידעתי שהשומעים יתפלגו לשנים: חלק יאמרו שהיתה זו שטות מלכתחילה, ואסור היה להסתכן. והחלק השני יביע ביקורת, איפה האמיצות. אם כבר, מדוע נמלטתי. מדוע לא טבלתי. אבל אני ידעתי שהיתה גם היתה אמיצות. והבריחה, חובת השעה. נראה אותם מה היו עושים במקומי, אם היו פוגשים ברוח העולה מתוך המים!

להירדם כבר לא יכולתי. להתרכז בלימוד, גם לא. בקושי בתפילה. הלכנו לחדר האוכל, ושמתי לב שחברי חיוור ונרעש. שאלתי: "מה קרה, אתה נראה רע!" אמר לי: "אינך רואה כיצד אתה נראה! אבל אספר לך מה קרה.

אנחנו בחודש האמיצות. חשבתי, מה אעשה, במה אתחשל. ועלה בליבי רעיון. כעת אני יודע שהיתה זו שטות. החלטתי ללכת בחצות הלילה לבית הקברות, ולטבול במקוה שבחדר הטהרה. מספרים שרוחות הנפטרים מתגלות שם וטובלות. פחד פחדים. אין מקום מתאים יותר להפגין בו אמיצות. הלכתי, נכנסתי, פשטתי בגדי וטבלתי. המים היו קרים כקרח. ולפתע, עודני מתחת למים, לא תאמין אני חש רגל על ראשי! עליתי באחת – ונפטר מגיח מולי! אין לך מושג מה ההרגשה" – אין לי מושג?! דווקא יש לי ועוד איך!…

ויסרתי את עצמי והוכחתי את עצמי: אי, אי, איזה בעל גאוה אתה, בוש והכלם! מדוע היית בטוח שבמוחך בלבד צץ הרעיון, שאתה לבדך מסוגל להגותו. מדוע לא הבאת בחשבון שעוד מישהו חשב כמוך, ועשה כמוך. מדוע חשבת שאתה ואין בלתך! היה זה שעור שלא ישכח. אם לא של אמיצות, הרי של ענוה!

אבל השיעור האמיתי באמיצות, נמסר לנו ממש בפתח הניסיונות הקשים שציפו לנו במוראות מלחמת העולם השניה. הישיבה בביאליסטוק היתה ממוקמת בסמוך לתחנת הרכבת. בראש השנה הפציצו הגרמנים את ביאליסטוק. תחנת הרכבת נמחתה מעל פני האדמה. הצופרים יללו, ועל פי ההוראות השתטחנו כולנו מתחת לספסלים. כאילו היה בכך כדי לגונן. היה זה בחזרת התפילה, במוסף של ראש השנה. המשגיח עבר לפני התיבה ושורר את "היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל". ואני זוכר, כאילו היה זה היום: הצופרים מיללים, ההפצצות מרעידות את הקירות והשמשות, אנחנו שרועים מתחת לספסלים, והמשגיח משורר בנעימה, ברגש ובתחינה, ואף רעד קל לא מרעיד את קולו!

ממש: "לא קם, ולא זע"! לא התפעל, כמלוא נימה! איזה חיזוק זה נתן לנו לקראת הניסיונות שהתרגשו עלינו במלחמה! (והגדת).

ברי לנו שהקב"ה הוא אבינו, אב הרחמן. ברור לנו שהקב"ה נתן לנו את הכוחות והיכולות לעבור את כל הניסיונות שאנו חווים בחיינו ולהגיע אל הפיסגה. הרי התורה לא ניצנה למלאכי השרת (ברכות כ"ה, ב), היא ניתנה לבשר ודם. אנחנו צריכים לשמוח בגילויי האהבה שהקב"ה מרעיף עלינו בכל עת, עלינו לבטוח בו שהניסיונות האלו רק מקרבים אותנו אליו, וזה מה שהוא רוצה מאיתנו – שנתאמץ ונקבל את השכר בזכות. צריך רק לזכור את אותה לחישה בלתי נשמעת: זה ניסיון שהקב"ה הציב לפניך, בדיוק כשם שהוא הציב לפני אברהם אבינו: לך הלאה – וכבר יהיה קל יותר.

חודש אלול הוא הזדמנות נאותה לזכור זאת. כשרוצים לצאת מכבלי היצר הרע, צריך לזכור שהכבלים שלו הם כבלי עצבות. לאחר שהוא כובל אותנו לכבלים אלו, הוא כבר לא צריך לעבוד קשה. אך אם נרצה לשמר את ההתקרבות לקב"ה שיש בחודש אלול, בשעה ש"המלך בשדה", עלינו לעלות ולהתקרב אליו. איך עושים זאת? על ידי השמחה. כי כל זמן שהאדם מיואש ועצוב, הוא זוכר רק את העבירות שעשה, רק את הקשיים שעוברים עליו, וממילא הוא חש מיותר בעולם. אך אם יתעלה מתחושות אלו וישמח שהוא בן לעם הנבחר, בן לאבא שבשמים, יגלה שכל העולם הוא ניסיון אחד גדול, ניסיון שמטרתו לצרף אותו ולזקק אותו, כדי שיוכל להיות קרוב את השם, ולהגיע לתכלית של "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים ע"ג, כ"ח). (הרב ישראל פולק).

זוהי המתנה הגדולה ביותר שניתן לעצמנו בימים קדושים אלו, כהכנה לקראת הימים הנוראים. שנזכה לקיים את המצוות גם כשקשה לקיים אותן, ועל ידי זה נתברך מהקדוש ברוך הוא שיזכה אותנו לשפע רוחני וגשמי וימלא כל צרכינו לטובה.