עקב | הייסורים = יהלומים מאבא אוהב

בין התוכחות של משה לבני ישראל, הוא אומר ״מה השם אלוקיך שואל מעימך״. כאילו שזה הכי קל בעולם לעשות את רצון השם ולא צריך שום מאמץ. הרי מה כבר השם יתברך מבקש מאיתנו בסך הכל…? אבל ההסבר המפורט לאחר מכן עלול לייאש אותנו: ליראה, לאהבה, ללכת בכל דרכיו, לעבוד אותו ולשמור את כל המצוות ואת החוקים. ונדרשת השאלה, האם כל זה באמת דבר כל כך פשוט שמשה רבינו מציג את זה בתור דבר של מה בכך?

לאחר כל המטלות האלו שמזכיר משה רבינו שכל יהודי מחוייב בהן, אולי אפשר למצוא הסבר לקלות המרומזת בדבריו לעבודת השם. הוא מסיים את רשימת הדברים שהשם יתברך שואל מעמנו במילים ״לטוב לך״. אם נצליח להבין, להרגיש ולהחדיר לתוכנו שכל זה לטובתנו, אז זה יהפוך להיות הדבר הכי קל בעולם.

כדי להבין את הדברים, תארו לכם שאנשים רשעים מחליטים להעביד אדם בפרך. הם לוקחים אותו לעבוד בשמש ביום חם במיוחד ומכריחים אותו לחצוב סלעים ללא שום מטרה וללא כל רווח. אותו אדם בוודאי ירגיש נורא וזה יהיה סבל עצום בשבילו. אבל מצד שני תארו לכם שמביאים לאדם כלשהו מפה ומסבירים לו כיצד להגיע למכרה זהב נטוש. הוא יכול לחצוב שם וכל מה שהוא אוסף יהיה שלו. הוא בוודאי יטרח המון כדי להגיע לשם, ולאחר שהוא יגיע, הוא מיד יתחיל לעבוד בלי הפסקה כדי לחצוב, וכל זה בלי להוריד את החיוך מהפנים שלו לרגע.

צריך לשים לב שבשני המקרים שתוארו האדם עובד את אותה עבודה קשה, החום בחוץ הוא אותו חום, הקשיים הם אותם קשיים והכל נשאר אותו דבר. אבל בכל זאת במקרה הראשון האדם סובל ורק מחכה לפרוק עול בעוד שבמקרה השני האדם עצמו הוא שטורח להגיע ממרחקים כדי לקבל על עצמו את אותה עבודה קשה בשמחה מרצונו החופשי.

ההבדל היחיד בין המקרים הוא נקודת המבט של האדם. כאשר העבודה אינה משתלמת והאדם לא מרוויח ממנה מספיק, אז בוודאי שהוא יסבול ורק יחכה לרגע בו יוכל לעזוב. אבל כאשר האדם יודע שהדברים שהוא עושה משתלמים ומביאים לו רווח יפה, הוא מצדו ירצה לעבוד במשך כל היום.

וזה גם הסוד של העשייה הרוחנית של האדם. אם נצליח להבין, להאמין ובאמת להפנים שעבודת השם שלנו היא לטובתנו, אז זה כמו לעבוד בשביל עצמנו כדי להוציא זהב. אם באמת נתחבר לדברים ונדע בידיעה גמורה שזה לטוב בשבילנו, נרצה לקיים את כל המצוות עם כל ההידורים, ועוד הרבה מעבר לכך. והכל מתוך שמחה גמורה. לא נסבול ונחשוב על כך שאנו מסכנים בעשיית העבודה המפרכת. אלא נשמח מכל שנייה ונרצה לקבל על עצמנו עוד ועוד מאותה העבודה.

לכן משה רבינו אומר לבני ישראל מה השם שואל מעמך. כי זה לא סיפור גדול לקיים את כל המצוות, ללכת בדרכו, לאהוב אותו ולעשות כל מה שצריך כאשר מבינים שהכל זה בשבילנו והרווח עצום. זה הופך להיות הדבר הכי קל בעולם, כי אנחנו אוהבים ומתחברים לזה.

אנשים רבים מרגישים קושי בעבודת הקודש. מרגישים שהם מוותרים על דברים חשובים או שהם צריכים להתאמץ ביותר. לצערנו הרבה אנשים גם נופלים ומתייאשים, ואז עוזבים את הרוחניות כדי להשיג תאוות מזדמנות וחופש ליצר הרע. צריך לדעת שאותם אנשים מסתכלים על הדברים כמו במקרה הראשון, כאילו שחס ושלום מכריחים אותם לעבוד עבודת פרך לחינם ואין טעם לכל העבודה. כפי שאומר הרשע בהגדה של פסח "מה העבודה הזאת לכם?" כי הוא לא מבין מה יוצא לנו מכל העבודה הזאת. מה זה נותן לעבוד את השם יתברך? לכאורה זה נראה לו כמו עבודת הפרך במצרים שנעשתה ללא כל תועלת ורווח.

אותם אנשים צריכים פשוט לשנות את נקודת המבט ולהתחיל לחקור ולהתבונן בחיים. לראות מה באמת חשוב, להבין מה המטרה, להסתכל על נפלאות הבורא ועל כל מה שהוא נתן לנו. ככל שנתבונן ונחקור יותר, כך נלמד להעריך את הדברים. כשאדם מפנים שכל מה שהוא עושה זה לטובתנו האישית ושיש לו רווח רב מכל התקדמות רוחנית, הוא לא ירצה להפסיק להתקדם אפילו לרגע אחד.

ככל שאדם לומד יותר ומנסה להתחבר לדברים, כך הוא יכול לאט לאט לקלוט ולהבין את העוצמה הרוחנית שטמונה בכל מצווה ובכל עשייה רוחנית שלו. פתאום כל המצוות נראות לו כמו שקי זהב ואז זה הופך להיות קל מאוד לסחוב אותם על הגב. פתאום המצוות שנראו לו מסובכות נראות לו כדבר טבעי ופשוט וכל מה שהוא רוצה זה להתחבר עוד ועוד למקור השפע והחיות מתוך צמא אדיר לתורה ורוחניות.

כולנו סובלים מייסורים פה ושם. מה לא היינו מוכנים לעשות כדי להוציא אותם מחיינו..? אבל האמת היא שאילו באמת היינו מוציאים אותם, היו לנו חיים ריקניים ותקועים במקום ללא כל צמיחה והתקדמות. לא לחינם נאמר בפרק ח', פסוק ה': "כאשר ייסר איש את בנו, השם אלוקיך מייסרך". השם מייסר אותנו, כשם שאב מייסר את בנו. אב לא מייסר מתוך רוע חס ושלום, גם לא מתוך שנאה או נקמנות. כאשר אב מייסר את בנו זה נעשה לתועלתו של הבן, כך שישנה את מעשיו הלא טובים וילמד להתנהג כראוי. האב בעצמו מתייסר מכך בדרך כלל יותר מהבן עצמו. כאשר הבן אכן משנה את מעשיו, בוודאי שאין לאב שום טעם להמשיך לייסר אותו.

לא פעם אנו מגיעים למצבים לא פשוטים של כאב נורא. נראה כאילו השם חס ושלום שונא אותנו. כלום לא הולך כמו שצריך ואנו מרגישים שכל חוקי הטבע הולכים נגדנו. במיוחד במצבים כאלו חשוב לזכור שהשם אוהב אותנו מאוד, כמו אב שאוהב את בנו. הוא לא רוצה לנקום בנו או לעשות לנו רע כי כך מגיע לנו. אלא הוא בסך הכל רוצה שנשנה את מעשינו. כל עוד לא שינינו את מעשינו, העונש נחוץ לתועלתנו כדי שנבין שמשהו לא כשורה במצב הנוכחי. דווקא מתוך הכאב הזה אנו לומדים וצומחים. הרי פתאום כשרע אנו מתפללים בכוונה, מתחזקים במצוות ומנסים ללכת בדרך השם. לפני כן כשהיה לנו טוב שכחנו מכל זה. לכן יש צורך גדול בייסורים הללו כדי ליישר את דרכינו. אך חשוב לזכור שהכל מאהבת השם אותנו, וברגע שאכן נתקן את שצריך, השם יסיר מאיתנו כל צרה ויגון, כמו אב שיותר מכל דבר בחיים רוצה לראות את בנו שמח ומאושר. (הרב רוני פיזנטי, אתר אמונה).

מי מאיתנו לא היה רוצה ומיחל לזכות בהצלחות בלבד, בחיים של עונג המתנהלים על מי מנוחות? נראה לנו שהטוב ביותר היה אילו הכל היה מסתדר על הצד הטוב ביותר, כך היינו יכולים להיות פנויים לעבודת השם… ומה לגבי הצרות והקשיים? נדמה לנו שהם מיותרים, באים להעיב על חיינו: לשם מה מתרגשות עלינו בעיות והתמודדויות חדשים לבקרים? וכי לא מוטב היה בלעדיהם???

אך המציאות שונה: היא נראית לפעמים 'אכזרית' וצובעת את החלומות הורודים שלנו בצבעים קודרים. כל אחד נתקל בחייו בכישלונות, נפילות ואף נסיגות לאחור. אבל חשוב לדעת, כי אחת התכונות החשובות ביותר בחיים, תכונה שמהווה בסיס למידת השמחה – היא יכולת ההתמודדות עם כישלונות.

הכישלון כשלעצמו אינו אירוע נורא: להיפך, יש בו מעלות שלפעמים אף גוברות על יתרונותיה של ההצלחה, שעלולה לסנוור את עיני האדם. חז"ל אמרו (גיטין מ"ג ע"א): אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם: הכישלון הוא הלקח החזק ביותר של האדם. הבעיה מתחילה כאשר באופן טבעי הכישלון עלול לגרור בעקבותיו יאוש, ובדרך כלל ידו של היצר בוחשת בקדרה זו.

לפעמים יש אנשים צעירים ובוגרים ששואפים לעלות ולהתעלות בעבודת השם יתברך, אך כשהם קוראים ושומעים סיפורים ועדויות על המעלות הנשגבות שאליהן הגיעו גדולי ישראל וצדיקים בדורות שלנו – תוקפת אותם חלישות הדעת, והיאוש אורב לפתחם, באומרם בליבם: "איפה אנחנו ואיפה הם…" נראה להם שאותם צדיקים חיו בעולם אחר, ולהם עצמם אין כל סיכוי להגיע לקרסוליהם אפילו…

משל למה הדבר דומה? לפעמים מראים לסטודנטים ניסויי מעבדה מעניינים, תופעות בלתי צפויות שמתרחשות בחומרים שונים כאשר מחממים או מקררים אותם, או כאשר מוסיפים להם חומרים מסוימים. והנה אחד הסטודנטים שנוכח בשיעור כזה שואל את המורה: איך הצליחו החוקרים לדעת בדיוק באילו חומרים להשתמש ואילו להוסיף, מה כדאי לחמם ומה לקרר, וכן הלאה? עונה לו המורה בגילוי לב: החוקרים ערכו ניסויים רבים, אבל רובם ככולם לא העלו תוצאות כלשהן… מספרים לנו רק על הניסויים שהניבו תוצאות בעלות משמעות… יתכן שמתוך אלף ניסויים, היו תשע מאות תשעים ותשע ניסיונות סרק, ורק ניסוי אחד מוצלח שתועד ופורסם…

כותב הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל באחד ממכתביו המפורסמים (איגרות 'פחד יצחק' קכ"ח): "רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל ה'חפץ חיים' זצוק"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המיכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא ה'חפץ חיים' בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל".

לאדם מן השורה נדמה, כי גדולי ישראל נולדו כך: הסיפורים מתארים כי "כבר משחר ילדותו ניבאו לו הכל גדולות ונצורות, התגלו אצלו מידות תרומיות וכישורי התמדה שאינם בנמצא…" הכוונה אמנם טובה ורצויה, אך בלי משים היא עלולה לגרום נזק, ובמקום לדרבן היא מיאשת. בני אדם בכל הגילאים שקוראים את הדברים חשים כי תהום נפערת ביניהם לבין אותם צדיקים, פער שאינו ניתן לגישור…

דומה כי ההיפך הוא הנכון: אמנם ראו עליהם גדולות ונצורות, אך רובם ככולם נולדו עם נתונים רגילים, הם חוו ניסיונות וקשיים, התמודדו בגבורה ויכלו להם. היו גדולי ישראל שהתמודדו עם בעיותשונות, החל מקשיים פיזיים כמו כובדשמיעה או ראיה, דרך לקויות למידה וקשיי תיסה, וכלה בקשיים סביבתיים וחיצוניים, כמו עיתות מלחמה, יתמות, שכול, עוני ומצוקות שונות. ובכל זאת הם התמודדו, התאמצו, מצאו דרכים לעקוף את הקשיים ובנו את עצמם על הצד הטוב ביותר, כמאמר הפתגם: "מה שלא מחסל אותך – מחשל אותך!"

"החכם מכל אדם אמר: 'כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה' (משלי כ"ד, ט"ז), והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אע"פ ששבע יפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב, שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו. 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' (בראשית א, ל"א) – 'טוב' – זה יצר טוב, 'מאד' – זה יצר הרע" (ב"ר ט ז). ללמדנו, שאין שום הצלחה בלי כישלון שמקדים אותה ובא לפניה. שום דבר אינו בא בקלות!

כך הוא טבעו של עולם, כך ברא הקב"ה את עולמו והתווה את הדרך כבר מששת ימי בראשית: שההצלחה לא תגיע בקלות, שהדברים יבואו בקושי ובעמל, כי רק כך יש להם ערך אמיתי. לכישלון יש מטרה, אין זה 'מקרה' שיש כאן קושי, דבר זה עמוק ורחב, ודורש הסבר ארוך אשר אין כאן מקומו, אך עלינו לזכור שכך לימדונו רבותינו.

ממילא ה'כישלון' זוכה כאן בהגדרה חדשה. לא עוד כישלון מרגיז שמוטב כי לא היה מגיע, אלא להיפך, כישלון שהוא חלק אינטגרלי מהתהליך הטבעי של התקדמות והצלחה, חלק שאי אפשר בלעדיו, כפי שמחדש הרב הוטנר: "מהות הקימה של הצדיק היא דרך השבע נפילות שלו". ממילא השתנתה ההגדרה לקשיי החיים: ה'נפילה' כבר אינה נפילה: היא פשוט חלק מההתקדמות. את מה שראינו עד עתה כנפילה, כמעידה, ככישלון וכנסיגה לאחור – רואים פתאם באור אחר, כי הוא מוגדר מעכשיו כחוליה בתהליך של גדילה והצלחה, חוליה שאי אפשר בלעדיה… המסקנה המתבקשת היא שאסור להתייאש, כי היאוש בא מפני ריבוי הכישלונות, והרי אלו נועדו כדי שיתגבר כמיטב היכולת שבידו.

משל ידוע מספר על ערבי שהיה לו חמור זקן, וכאשר החמור כבר לא עבד במרץ כמו בעבר, החליט בעליו לקבור אותו חיים. מה עשה? חפר בור עמוק למדי, הניח את החמור בתחתיתו, ובכוונתו היה להחזיר את העפר לבור באופן שהחמור יקבר בפנים… החמור המסכן שלא ידע מה נגזר עליו, חש שנופלים עליו גרגרי עפר. בתחילה חלשה דעתו, אך אט אט התפכח והחליט להתנער. העפר נפל לתחתית הבור, יצר תלולית קטנה, והחמור עלה עליה, כך בכל פעם שבה שפך הערבי דלי עפר, התנער החמור ועלה על העפר, עד שלבסוף חילץ את עצמו מהבור… התברר, שדווקא העפר שהיה אמור לקברו חיים – הצליח להפוך לגורם הצלתו…

כל אדם עומד כל הזמן בניסיונות, חלקם קשים ומאיימים, אך לעולם אין להתייאש, יש להתפלל ולנסות לחשוב איך אפשר לעבור את הגל הנוכחי בלי לטבוע. זה המהפך המחשבתי שמובא כאן: אילו היה "שבע יפול צדיק" מתאר מקרה שמתרחש מידי פעם, קשה היה להתמודד עם הכישלון הטמון בכל נפילה, כי אכן כישלון הוא. אבל אם זו דרך הצמיחה והשגת המטרה – הרי המבט וההגדרה של מה שנקרא כישלון או הצלחה משתנים מהקצה אל הקצה. מבט חדש על הכישלונות מלמד שאין לעצור בגללם, וחליל אין להתדרדר בסיבתם. יש להמשיך לצעוד הלאה ללא הרף, כי כל כישלון הוא חלק נוסף בדרך המובילה אל ההצלחה, ואזי מובטח לאדם שישיג בעזרת השם את המטרה!

זה אחד ההבדלים בין צדיק לרשע: "כי שבע פעמים יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד, ט"ז): צדיק נופל שבע פעמים ואינו מתייאש, קם ועומד, ממשיך ללכת, נכשל שוב אבל קם, שוב נכשל ושוב קם, כאותו תינוק הלומד ללכת: הולך ונופל אך קם מיד, ושוב נופל וקם, נופל וקם ואינו מתייאש, עד שלבסוף הולך ואינו נופל! ואילו הרשע יפול באחת: פעם אחת נופל – וכבר מתייאש… אין צורך לחשוש מנפילה, אין אדם שמעולם לא מעד, אבל החכם יודע להתחזק ולקום, יודע שהנפילה הזאת תחזק אותו פי כמה.

ראינו, אם כן, שהנפילה אינה בגדר תקלה או צרה שבאה להכעיס את האדם, אלא להיפך, היא שלב חשוב שמאפשר להפיק לקחים, לשאוב כוחות, להבין את הנתונים לעומקם (מה שאין כך בזמן ההצלחה, שאז האדם מסונוור ואינו מסוגל לראות נכוחה…), ואז הוא מזנק למקום גבוה יותר. (הרב ישראל פולק שליט"א, 'מרוה לצמא', פרשת עקב)

באחת מנסיעותיו של מרן ה"חפץ חיים" זצוק"ל ברכבת, התאספו יהודים כהרגלם להקביל את פניו. פתח ה"חפץ חיים" ואמר להם דברי חיזוק: "כיצד לדעתכם צריך יהודי להיראות? יהיו שיאמרו כי יהודי הוא מי שקם בבוקר, הולך להתפלל שחרית, ואחרי התפילה נשאר ללמוד משניות. יהיו שיאמרו כי יהודי הוא זה שהולך לעבודה ונזהר שם מגזל, ריבית ושאר עבירות. אחרים יאמרו כי יהודי הוא מי ששב מהעבודה לביתו ומיד הולך לבית המדרש ללמוד שני דפי גמרא. אך אני אומר לכם – סיים ה'חפץ חיים' – כי יהודי הוא זה שעומד בניסיונות!" (הח'ח חייו ופועלו)

האדם במהלך חייו ניצב מול שני 'הרים': ההר הראשון הוא – "מי יעלה בהר השם" (תהילים כ"ד, ג), וההר השני – היצר הרע, שעליו אומרת הגמרא (סוכה נ"ב ע"א) שהוא דומה להר גבוה. זהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים (קכ"א, א): "אשא עיני אל ההרים", יהודי נמצא תמיד בין שני ההרים הללו: הר השם מחד, וההר של היצר הרע מאידך. הוא יכול לטפס על ההר הראשון ולעלות בהר השם, אך חלילה עלול לעלות על ההר השני.

מהו תפקידו של האדם בעולם? כך כותב ה'מסילת ישרים' (פרק א): "עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון". תכלית האדם בעולם הזה היא העמידה בניסיונות.

בכל יום ויום ניצב כל יהודי בפני מאות ניסיונות. כיצד תיראה הקריאת שמע שלו בבוקר, איך ייראה השמונה עשרה שלו. כל ברכה וברכה שהוא מברך – כיצד תיראה. בכל פעולה ופעולה שעושה האדם במהלך יומו, הוא ניצב בפני שני ההרים  – הר השם או ההר הגבוה של היצר הרע. אפילו כאשר הוא משוחח שיחת רעים עם חברו, עליו להתבונן כיצד ייראה הדיבור שלו. אם ידבר דיבורים אסורים נגד רצון השם, הרי הוא בהר השני, בידיו של היצר הרע, ואם יקפיד על דיבורו, הרי הוא עולה בהר השם. כך בכל פעולה ופעולה, האדם נמצא כל העת בניסיונות.

בפרשתנו גלה התורה את הסוד של הניסיונות: "למען ענותך לנסותך" – מלשון "הרימו נס". הקושי בא רומם את האדם. אתה חש מעונה, הניסיונות מאיימים להטביע אותך? דע, לנסותך! המטרה שלהם היא להעלות אותך.

עניין זה רמוז בכך ש" ישראל מונין ללבנה, ועובדי כוכבים – לחמה" (סוכה כ"ט ע"א). הלבנה מסמלת את כח ההתחדשות, שהוא סוד נשמות ישראל המתחדשות ומתחזקות תמיד, ואף כי נפלו באשר נפלו, ופגמו באשר פגמו – ממשיכים להתקיים חלקי נפש, רוח ונשמה חדשים שלא נפגמו כלל, ובהם עובדים את הקב"ה ביתר שאת ויתר עוז. זו דרכה של הלבנה שאינה ניצבת לעולם במצב אחד: הולכת וגדלה, הולכת וקטנה, ואחר שנעלמת שבה ומפציעה שוב. כך היהודי: מטפס ועולה, מטפס ויורד, וגם כאשר נדמה כי שקע בלי שוב, שבה נפשו ומפציעה מבין העבים בכוחות מחודשים ובקבלות טובות לעתיד.

אומות העולם, לעומת זאת, מונות לחמה, וסגולת החמה שהיא ניצבת תמיד במעמד אחד: מה שהיה הוא שיהיה, ואין מקום לשינויים כלל. כן הגוי אשר לא מזרע היהודים, נפשו הבהמית, זו שנולד עמה, מלווה אותו לאורך כל חייו, כשכל נפילה וירידה מוסרית חוקקות בו את רישומן ומורידות אותו לעפר. ברוך אשר בחר בנו מכל העמים! (הרה"ג ר' אברהם אבא פיליפ שליט"א, 'מרווה לצמא' פרשת עקב)

השם יתברך יזכה את כולנו להסתכל על הדברים בצורה הנכונה, וכך נרגיש את הדחף העצום להתקדם בעבודת הקודש יותר ויותר מתוך שמחה, כך שנזכה ליראה את השם יתברך, לאהבה אותו, ללכת בדרכיו, לעבוד אותו ולשמור את כל מצוותיו.